קאנט עם מוסולוני - אידאולוגיה לפרברטים #1

   בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי מלמד קורס קריאה מודרכת בכתביו של עמנואל קאנט. בעוד שבסמסטר הנוכחי אנו קוצרים בכיתה מפרותיה החמצמצים של המטפיזיקה הקאנטיאנית, לא יכולתי שלא להיזכר בזמן בו התעמקתי בתורת המוסר שלו. קאנט מצמצם את המוסרי לתחום של הכוונה בלבד. כלומר, בראש ובראשונה, עבור קאנט, תוצאת מעשה אינה מהווה אמדן למוסריות שלו. גם אם העובדה שעזרתי לאיש זקן לעלות לאוטובוס הובילה לקטסטרופה אישית עבורו (הוא שכח את התרופות שלו בבית ומת), האקט עצמו יכול להיחשב כמוסרי מתוך הכוונה העומדת מאחוריו. קל להתבלבל ולאפיין את קאנט כרלטביסט מוסרי ("אם התכוונתי לעשות טוב אז זה טוב לא משנה מה") אך בדבריו אין זו הכוונה. הייחוד של התורה המוסרית של קאנט שוכן דווקא בעובדה שהכוונה, או ליתר דיוק, ההתכוונות, אינה נגזרת של איזו דיספוזיציה נפשית כלשהי ("זה מרגיש לי נכון" וכו'), אלא של המכוונות לציות לחוק - הציות לציווי הקטגורי. קאנט מציע שיטה לגזור מן התבונה האנושית חוקים מוסריים אוניברסאליים, אשר ביחס אליהם יש עלינו תמיד לנהוג - אם ברצוננו להיות תבוניים ומוסריים (וכאן השניים בלתי נפרדים). אם כן, המאפיין היסודי של תורת המוסר של קאנט אינו דבקות בכוונה של הסוכן המוסרי, אלא ההסרה של כל תוכן "אמפירי" או "פתולוגי" (נפשי) מתוך האקט המוסרי והפעולה מתוך הציווי בלבד. או במילים אחרות, ההתכחשות לכל אובייקט המייצר (או גורע) התענגות בתוך הפעולה המוסרית. מה שנותר חבוי בתזה של קאנט הוא האופן בו ההתכחשות הזו עצמה מייצרת סוג אחר של "התענגות-עודפת" - מה שלאקאן מכנה plus-de-jouir.

(בתמונה - עמנואל קאנט עם המרקיז דה-סאד)

את הגילום המזוקק והמתועב ביותר של הציווי הקאנטיאני ניתן לאתר באידאולוגיה הפאשיסטית. כאשר אנו באים לבחון את הפאשיזם אנו יכולים לראות כי הוא מבוסס על ציווי צורני לחלוטין (כלומר, חסר תוכן): "ציית, מכיוון שאתה חייב!" בציות הפאשיסטי, הפאשיסט מקריב את עצמו - ובאופן הזה את התענגותו - לציווי הכללי בלי לשאול מה המשמעות של כל זה. בתוכו הערך של ההקרבה נתון בחוסר-המשמעות שלה, בעובדה שהיא הקרבה לשם הקרבה ולא אמצעי למטרה כלשהי. בהקרבה הפאשיסטית לשם ההקרבה, כמו בציות לציווי הקטגורי של קאנט, מיוצר סוג מיוחד של "התענגות-עודפת". ה"עודפות" המופקת מתוך הוויתור הזה היא objet petit a עבור לאקאן - גילומה של ההתענגות-העודפת.

(כאשר מוסולוני נשאל "כיצד הפאשיסטים מצדיקים את התביעה שלהם לשלטון?מה היא התכנית של 

הפאשיזם?"תגובתו המפורסמת הייתה: "התכנית שלנו מאוד פשוטה: אנו רוצים לשלוט באיטליה!")

הכח של האידאולוגיה הפאשיסטית נטוע בדיוק בכך שהיא דורשת צייתנות לשם צייתנות והקרבה לשם הקרבה. בשביל הפאשיזם המהות אינה הערך התועלתני של ההקרבה, אלא הצורה של ההקרבה עצמה - "הרוח של ההקרבה" - המהווה את התרופה למחלה הליברלית הדקדנטית. האידאולוגיה הפאשיסטית הינה כל כך מגונה בדיוק מכיוון שהיא מנסחת את האידאלוגיה שלה לא רק כאמצעי אלא כמטרה בפני עצמה. מתוך כך ברור מדוע הפאשיזם היה מאויים כל-כך על ידי הפסיכואנליזה, מכיוון שהפסיכואנליזה היא בדיוק העמדה דרכה ניתן למקם את ההתענגות המגונה הבאה לידי ביטוי באקט של הפאשיסט.

אם כן, המימד הפרברטי והמתועב החבוי בציווי הקטגורי הקאנטיאני מגיע לידי בשלות בפאשיזם. הפאשיזם הוא הביטוי הגס, ואולי אף החילוני ביותר של האידאלים המוסריים המאפיין את תקופת הנאורות. אך האם לא כל מנגנון אידאולוגי מותנה בהנחת יסוד שכזו? האם המטרה של כל אידאולוגיה אינה אימוץ הנטייה המאפשרת את העקביות של המנגנון האידאולוגי? אין ספק כי האידאולוגיה הפאשיסטית היא זו המנכיחה באופן החד ביותר כי ההקרבה של המיליטנט האידאולוגי הינה לשם ההקרבה בלבד - כי המלך הוא עירום. אידאולוגיות אחרות נוטות להצדיק את מצעד האיוולת בנתיב המלוכה על ידי משיכת תשומת הלב לקישוטים המעטרים את מרכבתו, בעובדה שהיא נוסעת כל כך מהר ובלי תקלות, ושהקהל ממש נהנה להוריע בקולי קולות. כל אלו, הינם התוצרים הפוזיטיביים של האידאולוגיה, הדברים אשר האידאולוגיה מייצרת. טענתי היא כי תוצרים אלו מהווים אך ורק תוצר-לוואי של האידאולוגיה, תוצאה לא-מכוונת של האמונה שלנו בדבר מה "מֵעֶבֵר". תוצר-לוואי המשמש להצדיק את הציווי האידאולוגי המביא אותנו לשמר את המנגנון האידאולוגי; אשר נמצא שם רק בשביל להסתיר את היסוד החמקמק המניע אותה - קרי, את ההתענגות-העודפת המאפיינת את המיליטנט האידאולוגי בהכרעתו להקריב.

(איוב אולי הפאשיסט הראשון, מקריב לשם ההקרבה וזוכה בהתענגות-עודפת)

דוגמה מצוינת לכך מצויה בהימור הדתי המפורסם של פסקל המהווה אקט אידאולוגי לכל דבר. פסקל מציע לקוראיו מניפסט הקורא לאקט הדתי השלם - לאמונה באל ללא הצדקה גשמית; הימור, אשר לפי דעתו אין שום דרך לא לקחת. לפי פסקל אין שום דרך תבונית להצדיק את קיומו של האל, ובהתאם לזאת כאשר האדם המאמין ניצב בפני שאלת האמונה הוא חייב להמר - "להאמין באל, או לא". פסקל טוען כי שתי האפשרויות הללו נחתכות על ידי שתי אפשרויות אחרות אותן לא ניתן לאמת - "האל קיים, או שהוא לא". אם לא נאמין באל, והוא קיים - נידון לנצח בגיהינום, הפסד של אינסוף. אם לא נאמין באל והוא לא קיים - לא הרווחנו כלום, משחק סכום אפס. אם נאמין באל והוא קיים - נזכה בנצח בגן-עדן, רווח של אינסוף. הנקודה המעניינת היא, שפסקל אומר שאם נהמר להאמין באל והוא לא קיים, לא נפסיד אינסוף אך נרוויח משהו סופי - נגיד אחד. (להלן דיאגרמה)

פסקל בעצם אומר, כי גם אם אנו טועים בהימור שלנו, ואלוהים אינו קיים, האמונה באלוהים מיטיבה עמנו בכל זאת בחיים על פני האדמה - חיינו יהיו מכובדים יותר, רגועים, מוסריים, מספקים, ונעדרים ספק ודאגה. אך העניין הוא בדיוק כזה - בכדי להשיג את הרווח הזה (התוצר של האידאולוגיה הדתית של פסקל) אנו חייבים להאמין תחילה באל, לעשות את הקפיצה המוחלטת אל האמונה המתיישבת עם האידאולוגיה הדתית של פסקל. בהתאם לזאת אותו תוצר גשמי, בדיוק זה שניתן להגדיר ולשוחח אודותיו, הוא בדיוק תוצר-הלוואי של ה"מֵעֶבֵר" הדתי או האידאולוגי. הוא יכול להיות מיוצר רק כתוצאה לא-מכוונת של האמונה שלנו והנכונות שלנו לציית, להקריב לשם ההקרבה, או לקחת חלק ב"מֵעֶבֵר". עובדה זו באה לידי ביטוי בכך, שאם פסקל היה מנסה להביא אותנו לחיות חיים רגועים, מוסריים, מספקים, ונעדרי ספק ודאגה, ללא היחס ל"מֵעֶבֵר" של האל, הוא ככל הנראה לא היה מצליח, או לכל הפחות היה מאבד מן האפקט המיוחד של הטיעון שלו המעורר בנו את הדחף להשתכנע.

זה הוא הפרדוקס היושב בבסיס כל אידאולוגיה - העובדה שעיקר העניין באידאולוגיה היא הצורה שלה, העובדה שאנו ממשיכים ללכת בנתיב אותו היא משרטטת. בעודנו הולכים בנתיב האידאולוגי אנו מאמצים כל תפישה או דיעה - מגוחכות ככל שיהיו - כל עוד הכרענו כי הן חלק מן המאבק, או הדרך שהאידאולוגיה שלנו מתווה (ראו, המפלגה הקומוניסטית, הנירוונה הבודהיסטית, והשוק החופשי הקפיטליסטי). אלו הם תוצרי-הלוואי של האידאולוגיה שלנו, אשר יכולים לבוא לידי ביטוי רק כל עוד אנו מאמינים כי הבחירה שלנו הינה מבוססת, כי היא תוביל בסופו של דבר למטרה הסופית. במילים אחרות, תוצרי-הלוואי האידאולוגיים יכולים לבוא לידי ביטוי רק מתוך ההכרעה להאמין, לציית, להקריב. ברגע שאנו תופשים כי המטרה הממשית של המנגנון האידאולוגי היא העקביות של העמדה האידאולוגית עצמה, האפקט המיוחד המעורר את התנועה האידאולוגית אובד והמבנה עצמו מתפרק.

בסופו של דבר, המנגנון האידאולוגי הוא ההיפוך המוחלט של התפישה התכליתנית בה האמצעים מצדיקים את המטרה; באידאולוגיה, המטרה היא בדיוק זו המצדיקה את האמצעים. באידאולוגיות שלנו היום ההיפוך הזה ביחס בין האמצעי למטרה נותר חבוי, מכיוון שהחשיפה שלו מביסה את עצמה. היא חושפת את ההתענגות-העודפת המפעילה את המנגנון האידאולוגי - זו הבאה לידי ביטוי בהקרבה והציות האידאולוגי המגולמים בהתכחשות להתענגות עצמה. במילים אחרות, היא חושפת כי האידאולוגיה משרתת רק את עצמה, כי היא לא משרתת דבר - מה שהינו בדיוק ההגדרה הלאקאניאנית להתענגות - jouissance.

(Sketch of The City Rises, by Umberto Boccioni, 1910)

*מבוסס על קריאה בספרו של ז'יז'ק - The Sublime Object of Ideology

אובססיביות בעיסוק הנרקסיסטי בתשוקה

   בבתי הדין של רוב המדינות המערביות בעולם היום אדם יכול לתבוע צו הרחקה מאדם אחר מכיוון שהוא הטריד אותו. הצו מממש איסור חוקי על המטריד מלשהות ברדיוס של 100 מטרים מן הקרבן. כמה שהאמצעי החוקי הזה הינו חשוב ומשמעותי (ומצליח במקרים מסויימים להביא רווחה ונחת לקרבן, ואף להציל חיים!) מנגנון זה מגלה לנו גם דבר מה מן האופן בו אנו מתגוננים מן הפן הממשי הטראומטי (traumatic Real) של התשוקה של האחר.

כשחושבים על כך, יש משהו אלים באופן איום בהפגנה של התשוקה של אדם אחד כלפי אדם אחר גם כאשר היא איננה מגולמת באקט של אלימות ופגיעה פיזית. את העדויות הייחודיות לכך ניתן לאסוף מאנשים שונים. מעבר לנער העילג המנסה לפנות לאישה באמצע הרחוב, או בתחנת האוטובוס - דוגמא ברורה לחדירה אלימה למרחב הפרטי - אלימות זו באה לידי ביטוי גם בתופעות של זוגיות נורמטיבית. לדוגמא, ניתן לזהות את האלימות ביחסי הכוחות בין בני הזוג המתנשקים בציבור - את הבעלות על האובייקט מצד אחד (היא שלי) ואת הביות וההחזקה של הפאלוס ביחס לאובייקט היחיד (הוא שלי); או ממבטו של האדם השלישי, את החדירה הבלתי נסבלת למרחב הפרטי המובטח לו באווירה הפוליטית העכשיוית. הדוגמאות רבות ומגוונות ונוגעות בכך שהבעת תשוקה נושאת בחובה חדירה למרחב שהוא פרטי, סובייקטיבי, ובהתאם לזאת, על פי הגדרתה, פוגעת באובייקט גם במקרים בהם הנמען של התשוקה מסכים ושמח למלא את המקום הזה - של אובייקט התשוקה.

התשוקה הינה מסוכנת, ויכולה לקבל פרשנויות שונות על ידי סובייקטים שונים עם מבנים סובייקטיביים שונים (נוירוטי, פרברטי, גבר, אישה, וכו'), ובהתאם לזאת להשפיע באופן ממשי על הנפש והגוף. זו הסיבה שיש לשים לב לסגנון הסובייקטיביות המרומז בעיסוק האובססיבי בפנים ה"מטרידות" של התשוקה. ניקח לדוגמא סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' בו כל דבר שהאחרים עושים (פונים אלי, מסתכלים עלי...) הינו איום פוטנציאלי. סגנון אשר יכול להיות מאופיין על ידי המשפט האלמותי של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר "L'enfer, ce'st les autres" (הגיהנום, הוא הזולת), וכאשר מנסחים אותו בהקשר של ההבדל המיני - "הגיהנום, הוא האחר (גבר/אישה)". בו כל תנועה של אחר נמדדת ביחס לזדוניות הפוטנציאלית העומדת מאחוריה ביחס לעצמי.

ההתייחסות אל האחר (גבר/אישה) כאיום מתמיד, והעיסוק האובססיבי באופנים שונים בהם איום זה מטריד אותנו, אינם נחלתם הבלעדית של אלו המוגדרים בסיטואציה כאובייקט התשוקה (של נשים מוטרדות, וכפי ששובניסטים רבים נוטים לטעון - של פמיניסטיות חסרות חוש הומור), אלא גם נחלתם של אלו החרדים מן הכוח ההרסני של אובייקט זה (גברים החרדים משמע קול של אישה שרה). עמדה זו, הרואה באישה כאובייקט מטריד, עוסקת בכך באופן אובססיבי גם כן - ככל שהיא מכסה את האישה ומסתירה אותה היא מפנה אליה יותר תשומת לב ותוהה לגבי מה שמסתתר מתחת לכיסוי. כך, אנשי הטליבאן אשר כופים על נשים להתהלך כאשר הן מכוסות לחלוטין, אוסרים עליהן לנעול נעליים עם עקבים קשים (ממתכת או עץ) בכדי שיוכלו ללכת מבלי להרעיש ברגליהן וכך להסיח את השלווה הפנימית וההתמסרות של הגברים לאל.

בשני המקרים הללו ניתן לזהות פרדוקס (הפרדוקס של הערך-המוסף של ההתענגות): ככל שהאובייקט מכוסה, כך השארית המינימלית שלו מפריעה לשלוותנו באופן אינטנסיבי יותר. בהתאם לזאת, בהתקלות שלנו בתופעות כגון עמוד הפייסבוק "גברים באוטובוסים" (ומצד שני קמפיינים הקוראים לנשים להתלבש בצניעות) יש לתהות האם הוא מהווה כלי פוליטי או אידיאולגי גרידא, או גילום של סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' המציב עדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, לצד צילומים של "מפסקי רגליים" באוטובוסים בניסיון לעשות רציונליזציה לעיסוק האובססיבי בפן הממשי הטראומטי של התשוקה של האחר. את התשובה לכך ניתן לשמוע מהדהדת אך ורק בלא-מודע.

בנקודה זו, בה אנו קוטעים את הדיבור ברגע של חוסר-מוצא (בהתאם לסשן אנליזה לאקניאנית המסתיים ב-impasse ולא בצו 50 הדקות המקובל בטיפול פסיכולוגי), אפנה אתכם לפתגם הגליאני מוכר האומר כי: "רוע שוכן באותו המבט הרואה רוע בכל דבר מסביבו", ובאנגלית “Evil resides in the very gaze which perceives Evil all around itself.” או במילים אחרות, אם ננסה לקשר אותו לחוסר-המוצא המערער בנו כעת - חוסר-הסובלנות כלפי האחר שוכן באותו המבט התופש את כל אלו הסובבים אותו כאחרים חסרי-סובלנות ומסיגי גבול.

סופר-אגו כציווי של ההתענגות

   למרות שהמילה הצרפתית jouissance יכולה להיות מתורגמת בעברית ל"התענגות" ברבים מהתרגומים של לאקאן אנו רואים אותה בצורתה המקורית (בצרפתית). המילה המיוחדת -  jouissance - באה להדגיש את הפן המוגזם והטראומטי של ה"התענגות" עבור לאקאן, כדבר מה אשר איננו יכול להיות מזוהה רק כעונג פשוט, אלא גם כחדירה אלימה של מה שמקנה יותר כאב מאשר עונג.

הפנים הללו של ה-jouissance (התענגות) הן שמביאות את לאקאן לזהות אותה עם הסופר-אגו הפרוידיאני - הסוכנות האתית האכזרית והסדיסטית הממטירה עלינו דרישות בלתי-אפשריות, רק בכדי לצפות בנו בחדווה כאשר אנו נכשלים למלא אותן; אשר בעיניה אנו אשמים יותר ככל שאנו מנסים לכפר על הרצונות ה"טמאים" שלנו בניסיון לענות לדרישות שלה.

כאשר פרויד פונה לעסוק בסוכנות האתית המכוונת את הסובייקט הוא מאפיין שלושה אלמנטים שונים. אגו אידיאלי (Idealich), אידיאל-אגו (Ich-Ideal), וסופר-אגו (Uber-Ich). בעוד פרויד מזהה בין שלושת האלמנטים האלו במקרים כאלו ואחרים, לאקאן מייחס לכל אחד מהם פונקציה ייחודית בתוך מבנה משולב. "אגו אידיאלי" מסמן את הדימוי העצמי האידיאלי של הסובייקט - מי שהייתי רוצה להיות, הדרך בה הייתי רוצה שאחרים יראו אותי. "אידיאל-אגו" הינה הסוכנות אשר את המבט שלה אני מנסה להרשים עם דימוי האגו שלי - האחר הגדול הצופה בי ודוחק בי לעשות את המיטב, האידיאל אחריו אני מנסה לעקוב ולהגשים. "סופר-אגו" הינה בדיוק אותה הסוכנות (אידיאל-אגו) אך כאשר היא מופיעה בצורה הנקמנית, הסדיסטית, והמענישה שלה.

המסקנה שאנו מגיעים משלושת ההבחנות הללו היא שעבור לאקאן לסופר-אגו אין סמכות בלעדית על ההתנהגות המוסרית שלנו כבני-אדם בחברה. אנו מבינים כי הסופר-אגו עובד בדיוק הפוך מכך, הוא מה שניתן לכנות הסוכנות האנטי-אתית - המרוכזת בבגידה באתיקה ולעולם לא במילוי של החוקים. אם כן, היכן שוכנת הסוכנות האתית? האם היא שוכנת באחת משתי הסוכנויות האחרות? אולי באידיאל-האגו, אשר נמשל על ידי חוגים פסיכואנליטיים אמריקאים מסויימים כפורמציה של ה"טוב" הרציונאלי, המתון והאכפתי, לעומת הסופר-אגו ה"רע" חסר ההגיון, האכזרי ומעורר החרדה?

עבור לאקאן הפיתרון איננו כה פשוט. עבורו הסוכנות היכולה להוות סממן לאתיקה של הסובייקט הינה דווקא זו הרביעית החסרה מן השלשה של פרויד - מה שהוא מכנה לעיתים "החוק של האיווי" - הסוכנות המניעה את הסובייקט לפעול בהתאם לאיווי שלו. ישנו פער בין אידיאל האגו ו"החוק של האיווי". הראשון מהווה את הרשת הסמלית המורכבת מכל הנורמות והאידיאלים החברתיים שהסובייקט מפנים במהלך החינוך שלו.

אם אנו מאמצים את הנחתו של לאקאן כי המצפן האתי של הסובייקט הינו "החוק של האיווי" יש להגדיר מחדש את אידיאל האגו והסופר-אגו ביחס לקריטריון זה. בהתאם לזאת אידיאל האגו נחשב כסוכנות הדוחקת בסובייקט לבגוד ב"חוק של האיווי" על ידי אימוץ הדרישות ה"הגיוניות" של הסדר החברתי. כאשר מצד שני, הסופר-אגו, עם תחושת האשמה המוגזמת שלו, הינו בדיוק הצד השני של אותו המטבע (אידיאל האגו) - הוא מפעיל עלינו לחץ בלתי נסבל בשל הבגידה שלנו ב"חוק של האיווי". הוא מנכיח באופן ממשי כי אנו אשמים יומיום בבגידה באיווי שלנו.

בהתאם לזאת אומר לאקאן:

"Nothing forces anyone to enjoy except the superego. The superego is the imperative of jouissance - Enjoy!"

(ציטוט מן הסמינר ה-XX של לאקאן)

(Picture by: http://kittiquin.deviantart.com/)

חלום הילד הבוער

   הרבה נאמר על ה"ממשי" של לאקאן, מה שבאנגלית נקרא the Real. בשיטוט מסביב למושג זה עולה מיד ההבדל בין מה שלאקאן מכנה "ממשי" למה שהוא "מציאותי" (Reality) - הממשי הוא בדיוק מה שלא מצליח להפוך למציאות. הוא יסוד כל-כך טראומטי, וכל כך בלתי-נסבל, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לעבור מטבוליזציה בשום צורה למציאות של המנגנון הנפשי. הוא נדחה (foreclosed), תמיד נדחה, לעולם לא מתקבל, או מוצא צורה. כל התקרבות שהסובייקט מבצע לקראתו מלווה בשימוש בכל אמצעי אפשרי, ובפרט בדמיון, בכדי להסתלק ממנו כמה שיותר מהר.

אולי אפשר להבין את הגאונות העומדת מאחורי הלוגיקה המיוחדת של הממשי באופן שבה היא באה לידי ביטוי בהתייחסות של לאקאן לחלום של אחד ממטופליו של פרויד אותו פרויד כולל בפשר החלומות. קצת רקע: החלום מתואר על ידי מטופל של פרויד אשר איבד את בנו. לפני שהוא נרדם המטופל שוהה בביתו בחדר צדדי, בעוד גופת בנו מונחת בארון קבורה בחדר ליד. האב נרדם, כאשר בחלומו הוא רואה את בנו, מגיע ליד מיטתו, ופונה אליו בשאלה: "אבי, האם אינך רואה שאני עולה באש?" האב מתעורר מן החלום, וכאשר הוא מגיע לחדר בו מונח הארון של בנו הוא שם לב כי פיסת בד המונחת על ארון הקבורה עולה באש מכיוון שנפל עליה נר בוער.

השאלה אותה מעלה לאקאן בסוגיה זו היא - מדוע התעורר האב? האם היה זה ריח העשן אשר נהיה חזק מדי מכדי שהחלום יוכל להאריך את השינה? על כך לאקאן אומר את הדברים הבאים:

אם הפונקציה של החלום היא להאריך את השינה, אם החלום, אחרי הכל, יכול להתקרב בצורה כל כך ברורה אל המציאות הגורמת אותו [ריח העשן בחדר השני], האם לא נוכל לאמר כי הוא תואם למציאות הזה אף מבלי שהוא גורם לחולם להתעורר מן השינה? [...] השאלה העולה, אשר כל ממצאיו של פרויד אכן מאפשרים לנו להעלות, הינה - מה הוא הדבר שמעיר את החולם? האם זו לא מציאות אחרת המופיעה בתוך החלום? [לא המציאות של ריח העשן] - מציאות שפרויד מתאר כך: שהילד עומד ליד המיטה, לוקח את ידו של האב ולוחש לו, אבי, אתה לא רואה שאני עולה באש? [מציאות נפשית אחרת הבאה לידי ביטוי בדבריו של הילד]

האם בהודעה הזו של הילד אין מציאות [נפשית] גדולה יותר מאשר הריח אשר האב זיהה גם כן כמציאות מוזרה של מה שקרה בחדר השני? האם אין זו המציאות המפוספסת אשר גרמה למוות של הילד אשר באה לידי ביטוי במילים הללו?

(פרפרזה מן הסמינר ה-XI של לאקאן - הסוגריים לא במקור, תרגום שלי)

פעמים רבות חודרים תכנים חיצוניים לחלום שלנו בזמן שאנחנו חולמים. אלו מאיתנו הממאנים להתעורר יודעים כי צליל השעון המעורר, או משאית הזבל, יכולים להשתלב בצורה כלשהי בחלום ובאופן הזה למנוע מאיתנו להתעורר. כך ניתן לטעון כי החלום הנו מנגנון המשלב אלמנטים חיצוניים בתכניו בכדי שלא יפריעו לנו לישון. אם זה המצב, ואינני בא לערער על כך, אנחנו עדיין לא מצליחים להסביר למה אנחנו כן מתעוררים? כלומר, אם מנגנון החלימה שילב בהצלחה גורם חיצוני שיכל להפריע את שנתו של האב (ריח העשן) מדוע הוא בכל זאת התעורר? 

לאקאן טוען כי לא הייתה זו מציאותו של ריח העשן אשר העירה את האב והניעה אותו לפנות לחדר השני [ראו מציאות ראשונה], אלא דווקא ההתמודדות עם ממשות של טראומה אותה המנגנון הנפשי לא הצליח לתרגם למציאות בה נתקל האב בזמן החלום - במקרה של האב, היסוד הבלתי נסבל הבא ביחס לאחריות שהוא חש על מות בנו. החלום, בהתאם למבנה הזה, איננו מנגנון הבא לאפשר לנו להתחמק מן המציאות בכדי להמשיך לחלום, אלא מנגנון של הבניה של פנטזיה הבא לאפשר לנו להתחמק מן ההיתקלות בממשי על ידי הפניה אל הבניה של מציאות.

עתה נתאר את הדברים כך:

כאשר העשן הפריע לאב לישון הוא הרכיב במהירות חלום אשר שילב את האלמנט המפריע (אש-עשן) בכדי להאריך את השינה. עם זאת, בתוך החלום הוא נתקל באלמנט ממשי טראומטי (האחריות שלו למוות של בנו) אשר היה חזק הרבה יותר מן הפנטזיה שהוא ייצר. כך הוא התעורר לתוך המציאות בכדי להתחמק מן הממשות שבה הוא נתקל. או במילים אחרות, הוא התעורר, בכדי שיוכל להמשיך לחלום.

("Woman with Dead Child" by Kathe Kollwitz, etching, 1903)

בדיחה

הקטע הבא הינו פרפרזה (עם שינויים קלים) מהרצאה של הפילוסוף, סלאבוי ז'יז'ק, בכנס Marxism 2009. מומלץ לקרוא את הקטע ביחס להפגנות וההתנגדויות העממיות שליוו אותנו בישראל בקיץ של 2011, ואלו המתמהמהות להתחדש בחודשים האחרונים.

    בימים הטובים, כשעוד היה יצור אמיתי בעולם שנקרא סוציאליזם, בין מתנגדי המשטר הייתה רווחת בדיחה אשר באה להדגים את חסר התועלת שבהפגנות הציבוריות שלהם. אותה בדיחה, בקריאה עכשיויות, הינה רלבנטית למדי ביחס לטקטיקות והאסטרטגיות שאנו מיישמים בהתנגדות לשיטה והקריאה ל"צדק" ברחבי העולם. להלן הבדיחה.

ברוסיה של המאה ה-15, הכבושה על ידי המונגולים, איכר ואשתו צועדים לאורך דרך עפר מאובקת. לפתע, חייל מונגולי על סוס עוצר לצידם ומודיע לאיכר כי כעת הוא מתכוון לאנוס את אשתו. הוא אז מבקש, לאור העובדה שדרך העפר מאובקת למדי, כי בזמן שהוא אונס אותה יחזיק האיכר את האשכים שלו בכדי שהם לא יתמלאו באבק. 

מיד לאחר שהחייל המונגולי מסיים את מה שהוא בא לעשות ודוהר לאופק, פתאום מתחיל האיכר לצחוק ולקפוץ מאושר. אשתו המופתעת שואלת אותו, "כיצד אתה יכול לצחוק ולקפוץ מאושר כאשר רק הרגע נאנסתי בברוטליות?" האיכר עונה, "הא-הא! אבל דפקתי אותו! הביצים שלו מלאות באבק!!"

הבדיחה העצובה הזו באה לתאר את מצב הביש של מתנגדי המשטר דאז. כי בעוד הם חשבו כי הם מכים כהוגן בבחירי המפלגה, כל מה שהם היו עושים זה לאבק מעט את אשכיהם.

האם אנחנו היום הקוראים ל"צדק חברתי" איננו נוקטים בעמדה דומה? בעוד אנו בטוחים כי אנו לוקחים חלק בפעילות התנגדות מחתרתית מיוחדת, אנחנו רק...

המשימה שלנו אם כן הינה לגלות כיצד אנו יכולים לקחת צעד קדימה. עד כה אך ורק התעכבנו באיבוק האשכים של אלו המחזיקים בכח, הנקודה הינה לחתוך אותן.

אך חברים וחברות, אין צורך להיות יותר מדי פסימיים. שינוי כזה ניתן להיעשות כחלק ממאבק אידיאולגי נאות ושוחר שלום. הם אפילו לא ישימו לב אליו, הם רק ימשיכו לצעוק עלינו, כאשר פתאום הקול שלהם יתחיל להיות דק וגבוה הרבה יותר.

***

שם ההרצאה, "What does it mean to be revolutionary today?", התרגום חופשי.

לינק להרצאה המלאה: http://www.youtube.com/watch?v=_GD69Cc20rw

ז'יז'ק על סירת מנוע, ב-The Perverts Guide to Cinema.

צורך - תביעה - תשוקה

תינוקות וחתולים הם יצורים מפונקים ואנוכיים. בגלל זה, האהבה חסרת הגבולות שאנחנו נותנים להם תמיד מביאה אותי לשאול - "האם הם בכלל מסוגלים לאהוב בחזרה?" הרי אם אנחנו נולדים כדף-חלק (טאבולה-רסה), או לפחות כמעט-לגמרי-חלק (אם ניקח בחשבון את הנובל של נועם חומסקי), הרי די ברור שתינוק בן-יומו, שבקושי מצליח להבדיל בין אף לפטמה, לא נמצא בהתלבטויות קשות בניסיון לנסח לעצמו מושג מורכב (ובשביל חלקנו מורכב מדי) כמו האהבה.

[האהבה היא לא כוח מולד, או נטיה רגשית המחווטת למבנה הטבעי של הסובייקט.]

ועכשיו נשאלת השאלה - אם התינוק לא נמצא ביחס של "אהבה" אל מול אמא או אבא איזה יחס הוא כן מקיים איתם? אם לתינוק אין מושג של "אהבה" בימיו הראשונים מה כן יש לו? כאן אפנה ברשותכן בשנית לחתולה שלי לעזרה ואטען שלתינוק בראש ובראשונה יש צורך. בני-אדם (וחתולים) נולדים עם מגוון של צרכים אורגניים קבועים הדרושים בכדי לחיות. מכיוון שהם נולדים הרבה לפני שהם בשלים לפעול בעצמם בעולם, בשנים הראשונות של החיים שלהם, תינוקות לא מסוגלים למלא את הצרכים שלהם. הם נמצאים בתקופה ארוכה של חוסר-אונים בשל השלב ההתפתחותי המוקדם (אך החמוד) שלהם. בהתאם לזאת, כפי שפרויד אומר, תינוקות וילדים נולדים כשהם נתמכים ותלויים במבוגרים המטפלים בהם וממלאים את כל הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם. העובדה הפיזיולוגית הזו - הנובעת מחוסר-האונים של התינוק - גוזרת על ה"טבע האנושי", מן הרגע הראשון, להיות מכוון על ידי הטיפול או היחס החברתי.

[התינוק תלוי באחרים שיספקו את צרכיו הבסיסיים ביותר.]

האחרים, או המבוגרים המטפלים, מקיפים את הילד ויוצרים את הסביבה החברתית הראשונית שלו. הם מספקים לו דוגמא ועונים על הצרכים שלו כאשר הם צצים ככה סתם משום מקום. עם זאת, כפי שכולנו יודעים, לא ניתן להבין בדיוק מתי התינוק צריך משהו אחד או משהו אחר באופן טלפטי. ואכן, אחרי תקופה נהדרת ברחם - מקום בו כל הצרכים של התינוק נענו באופן מיידי - בימיו הראשונים התינוק ניצב מול דמויות מטפלות קצת נאיביות שלא מבינות מה הוא רוצה באופן אוטומטי עד שהוא תובע אותו. בהתאם לזאת, בכדי שהצרכים שלהם יטופלו, בני-אדם צעירים חייבים לקחת על עצמם את המשאבים של המסמנים (signifiers) של השפה - של העולם של המבוגרים בו הם מוצאים את עצמם משוקעים - ולנסח בצורה כזאת או אחרת תביעה. כך, דרך ניסיון וטעייה התינוק מתחיל לאמץ את האופן שבו האחרים מתנהגים ולתקשר איתם באמצעות סימנים, תנועות, וקולות. הצורך של התינוק מומר לתביעה כאשר הוא בא לידי ביטוי סמלי על ידי הילד, אך בהתאם לתנאים של האחרים ("תמצמץ פעם אחת אם אתה רעב"). באופן הזה, הגוף האורגני של הצרכים משוכתב על ידי מסמנים, ונדחף ליצירת תביעות הממוסגרות על ידי הסימן או השפה.

[הרצון מסופק רק כאשר הוא בא לעולם כתביעה מנוסחת.]

בסופו של דבר תינוקות וחתולים הם יצורים מתוחכמים, הם לומדים להשתמש בסימנים ובשפה כדי להשיג כמה שיותר ממה שהם רוצים וכמה שיותר מהר. אך כאשר הצורך מתורגם לתביעה, כאשר הוא מנותב דרך הסדר הסמלי של התביעה, נוצרת איתו סדרה חדשה של דאגות והשלכות אשר הינן זרות וחיצוניות לקיום של הצורך המקורי (הקיום הפיזיולוגי). כאשר הצרכים מופנים אל האחרים ומתוך כך מנוסחים בתביעות, הם כבר לא באים לספק אך ורק את הצורך הפיזיולוגי הבסיסי, אלא (כמו שכולנו יודעים) הם גם באים לספק את התשוקה לתשומת הלב והחיבה של הדמויות המטפלות אליהם התביעה מופנית. כמה פעמים הורים מתעוררים באמצע הלילה לבכי של התינוקת/חתולה, רק כדי לגלות שהיא בעצם לא צריכה כלום חוץ שהם יראו לה שהם מוכנים לבוא? בהתאם לזאת אנו מסיקים כי התביעה (כאשר היא מנוסחת בשפה) מצביעה על מימד אחר שלא נכלל בצורך, המימד של התשוקה של האחרים - החיבה והאהבה שלהם. המרחב הזה, ללא עוררין, נמתח מעבר לספירה המוגבלת של הסיפוק של הצורך הפיזיולוגי הספציפי.

[הניסוח של הצורך כתביעה מביא לעולם את המימד של התשוקה של האחרים.]

לאקאן מתעקש, כי כל תביעה - כאשר היא מופחתת מן הצורך הראשוני - הינה בסופו של דבר תביעה לאהבה; כי כאשר הצרכים מנוסחים כתביעות הם מסמנים - כתופעת לוואי - דבר-מה השוכן מעבר לתביעה לסיפוק הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים - את התביעה לתשומת-הלב והחיבה של האחר אליו התביעה מופנית. תקשיבו לילדים ולחתולים שלכם! כשילד צעיר אומר לאמא שלו "אני צמא!", ייתכן שהוא אכן מתכוון לכך שהוא רוצה שהיא תביא לו את בקבוק המים שעל השולחן, אך מעבר לכך הוא רוצה שהיא תביא לו אותו, שהיא תפנה אליו את תשומת-הלב, את החיבה שלה. שתראה בו כאובייקט של התשוקה שלה. שתשתוקק לספק ולאהוב אותו.

ואכן, התשוקה, לפי ההגדרה הלאקאניאנית שלה, היא בדיוק מה שנותר כאשר הסיפוק של הצורך מוחסר מן התביעה המנסחת אותו. היא בדיוק השארית שנותרת מתוך כך שהתביעה תובעת משהו שנמצא מעבר לסיפוק הישיר של הצורך הספציפי שהוא סיבתה. במילם אחרות, התשוקה, מתקיימת כהפרש שבין הצורך והתביעה. מתוך כך אנו מסיקים כי כל תביעה לסיפוק של צורך הינה בבסיסה גם תשוקה לאהבה.

[התשוקה היא השארית של ההחסרה של הצורך מן התביעה, היא ההפרש בין הצורך ותביעה.]

אך מה היא בדיוק אותה האהבה של האחר המלווה את התביעה? לאקאן אומר כי התשוקה לאהבה של האחר היא בעצם התשוקה ליכולת של האחר לחשוק, לחלק באחר שחושק. במילים אחרות ניתן לומר כי לנאהב מופנית התביעה: "תן לי את החלק בהווייתך שהינו חושק!" ואכן, זה נשמע מוכר לאלו מאיתנו האוהבים... התביעה הזו לקבל אהבה, לא כסיפוק של צורך, אלא כסיפוק של התשוקה לתשוקתו של הנאהב.

[התשוקה לאהבה היא התשוקה לתשוקתו של הנאהב.]

עם זאת לצערנו למלא את התשוקה הזו זה ממש בלתי אפשרי. הרי בני-אדם, כמוני וכמוכם/ן, לא מכילים איזה חלק מוגדר בגוף או בנפש (החלק המשתוקק) שהוא איזה קניין-פרטי אותו אנחנו יכולים לתת לבן-אדם אחר במתנה. אף אחד הוא לא הבעלים הבלעדי של היכולת שלו להשתוקק (ואולי זו הסיבה שהתשוקה כל כך פרועה ובלתי נשלטת). בהתאם לזאת, אל מול התביעה של האוהב, הנאהב נותר חסר-אונים - אין לו שום יכולת לענות על התביעה, לא באמצעות עונג ולא באמצעות הבטחה אשר יהיו שקולים למה שהתביעה לאהבה דורשת מלכתחילה. כל מה שהנאהב יכול לעשות זה לתת סממנים מוסכמים ומעושים לכך שהוא אכן אוהב; להציע באופן חוזר ונשנה אינדיקטורים המדמים או מזייפים כאילו הוא באמת נותן לאוהב את מה שאין לו לתת מלכתחילה. אינדיקטורים להוויה האוהבת שבתוכו אשר מתיימרים באופן שקרי להיות ההוויה הזו עצמה. ממלאי מקום שרק יכולים להעמיד פנים כאילו הם ממלאים את הפער בין האוהבים. הכישלון הנצחי והחוזר הזה של כל האינדיקטורים של האהבה בייצור מענה מספק לתביעה של האהבה מותירים במקום הזה "שוליים" של אי-סיפוק תמידי, שוליים מהם כל הזמן חוזרת ונשנית התביעה המחודשת לעוד ועוד סממנים. וחוזר חלילה.

[התביעה לאהבה הינה חסרת מענה שלם ובלתי נגמרת.]

הנאהב אשר באמת ובתמים אוהב בחזרה לא מסוגל להגיד את האמת, כמו: "הלב שלי לא באמת שלי בשביל לתת", או "אני לא יכול לתת הבטחות שאני יודע שאני לא יכול לקיים". זו הסיבה שלאקאן אומר כי רק שקרנים יכולים לענות בפה-מלא לתביעה לאהבה - "אהבתי היא שלך!". זאת מכיוון שבדיוק מה שהתשוקה לאהבה דורשת לא יכול להינתן או להיות מושג בשום צורה ("אהבתך היא לא שלך, היא בשבילך.")

אותם סממנים של אהבה להם אנחנו נהנים לסגוד בקומדיות הרומנטיות והספרים, הינם בדיוק אלו המביאים אותנו להשמיט או להתעלם מחוסר-האפשרות ההופך את האהבה לדבר מה כל כך מיוחד. הסממנים הללו הינם שקרים יפים המגרים את התשוקה, פנטזיות חסרות סיכוי אשר שואפות לגלם לשווא "ריק" בלתי-ניתן-להחלפה. אך האהבה הינה בדיוק הקבלה של הריק, היא הויתור על המילים שיסבירו למה ויבטיחו המשך; היא התנועה מהתשוקה-אל-"משהו", אל האהבה של ה"כלום".

(Salvador Dali, Tristan and Isolde, 1944)

הכל נשאר בָשיח

מצעד השרמוטות שפע בדינמיקה מרעננת של קריאה לצדק. אך הוא גם נמתח כמו מסטיק, כמו מילה, בין ההברה הפותחת לזו המסיימת; כמו חוט של צמר, מתגלגל מכיכר רבין, עד הבימה. את המילים ליוו תרועות התופים, אשר היו מתואמות באופן מפתיע והוכיחו כי הלהקה עבדה לא מעט לפני שריקת הפתיחה. שמחתי להיות שם - גם אני שרמוטה גאה - בעודי צועד אני מהרהר בפשר הפלגים השונים המנסים לצעוד בראש - אלו המצדדים בשימוש במילה "שרמוטה" ואלו שלא. מנסה להפנים את הסיסמה, ולבחון כיצד היא מתיישבת עם הנכונות של ההמון הצועד.

כמו בכל גוף פוליטי פועם, ניתן היה לזהות בו כמה וכמה דעות, מטרות, והקשרים. אנסה להציג בקצרה שלושה הקשרים מרכזיים שהצלחתי לדלות מחברי וחברותי הצועדות/ים. בקצרה, הנה הם:

1. ההקשר המיידי:

ההקשר הראשון הוא הברור ביותר. זה שניתן לזקק מן הרובד המילולי של הסיסמה, היכן שהמשמעות שוכנת במילה עצמה. זה שצריך להיות כתוב בעיתונים, ולהיות מסוכם בגרפים סטטיסטיים. ברובד הזה הצועדות/ים קוראות/ים לשיוויון זכויות, להסרת הניצול, למקום בו נשים לא יוגדרו כאשמות כאשר הן עוברות תקיפה מינית - בשל המראה החיצוני שלהן, או האופן שבו הן מתנהלות בעולם. לנקודה בה נשים לא יהיו עוד בסכנה בשום מקום ובשום זמן.

2. ההקשר של השיח:

ההקשר השני הוא הרובד המבני - הסטרוקטורליסטי. זה שצריך לנפות מבין המילים, זה שלפיו המשמעויות של המילים מתארגנות ביחס ללוגיקה הפנימית של היחס ביניהן ולא בשל המילים עצמן. ברובד הזה הצועדות/ים קוראות/ים למחות על הדיכוי והניצול של נשים המנוהל ברמת השפה של הפרקטיקה של "המין" בחברה שלנו היום. הטענה המרכזית כאן היא שהאלימות והניצול של נשים איננו תוצר מטריאלי בלבד שניתן לתקן סתם ככה, אלא כי מדובר במבנים של כוח שמבוססים בשפה - באופן שבו אנחנו מגדירים דברים, ומדברים על דברים. על מה שאפשר להגיד, ומה שאי אפשר להגיד, לגבי נשים, גברים, ומין.

למשל, פשוט מאוד לשים לב שכל גבר שיוצא לו לשכב עם נשים רבות נחשב לרוב ל"דון ז'ואן" לכל היותר, בעוד אישה שעושה אותו הדבר נחשבת ל"מופקרת", "זולה", "שרמוטה". כך בתוך השפה, בתוך האופן שבו אנחנו מדברים, נוצרים הדיכוי וההדרה. המילים הן בדיוק אלו שמדירות את הנשים מן המעמד של מי שמתענג/ת, של מי שיש לה את הזכות, ולפעמים גם את היכולת להחליט להתענג, ובאופן הזה הופכות אותן ליעד לאלימות וניצול פיזיים ונפשיים.

מתוך הפרספקטיבה הזו המאבק לוקח צורה של מאבק בלשני. בתוכו כאשר הצועדות/ים קוראות/ים בקול "כולנו שרמוטות!", הן/ם בעצם מצהירות/ים כי הן/ם אינן/ם מקבלות/ים את חוסר השיוויון בין נשים וגברים הנטוע בשפה. כי יש לשנות את השפה, ומתוך כך לשנות את המציאות המסוכנת של נשים כאשר הן נכללות ומוכלות תחת הגדרות מדירות שכאלו.

3. ההקשר האוניברסאלי:

ההקשר השלישי הוא הרובד האוניברסאלי. זה שחוצה את הגבולות של השיח, זה שמזהה באלימות ובניצול המופעלים על נשים בשפה וברחוב כנקודה ממנה חייב לפרוץ תהליך של שינוי עמוק ושורשי ביחס לכל אלמנט בעולם. ברובד הזה המילה "שרמוטה" משמשת כמסמן הבא לנפץ את ההפרדה השקרית בין מיניות של "אישה" (גנטית, מגדרית, וכו') לבין מיניות של "גבר" (גנטי, מגדרי, וכו'). בו הסיסמה "כולנו שרמוטות" מתפרשת כ-"כולנו יצורים עם יצרים, לכולנו אובייקט תשוקה". או מצד שני "כולנו מהוות/ים אובייקט תשוקה". בכל אופן, המסר הינו אוניברסאלי וזו הסיבה שניתן לנסח אותו סביב הסובייקט - אשר איננו מוגדר (כאן צריך להשתמש בשפה נטולת שיוכים מיניים) באמצעות איבר המין, הנטיה המינית, המגדרית, המשיכה, וכו'. סיסמת המצעד בהתאם לרובד הזה היא "הסובייקט הינו בראש ובראשונה מיני". או "כולנו מוגדרים תחת ההתענגות - היננו סובייקטים מתאווים."

למרות שניתן היה לזהות את כל אחד מן הרבדים הללו בין צעדיהם של הצועדות/ים במצעד השרמוטות, לראייתי הדיון עצמו במהלך המצעד בא לידי ביטוי בעיקר בשני הרבדים הראשונים, ואולי ברובד השני בפרט. באופן הזה המטרה המוצהרת ביום שישי הייתה השיח. השיח כמו זר, כמו מישהו אחר גדול בו נאמרות כל המילים, הוא הוגדר כמטרה. לתת לו בעיטה, להזיז כמה מילים, וככה לתקן עוול גדול.

פוסט מעניין שנכתב בבלוג m0rebutter על ידי מיה קוי רק הדגיש את הדברים. בפוסט זה כותבת קוי מדוע היא הרגישה, כאישה סיסג'נדרית הטרוסקסואלית ואשכנזיה, מודרת מן המאבק. מדוע ניצבה בעמדה של בת-ברית, ולא כמי שהמאבק הוא שלה.

תחושה מדויקת זו הינה לראייתי תוצר של התרכזות היתר של הנאבקות/ים ברמה של השיח, ובפרט במלאכת הקטגוריזציה. השבירה של המנגנונים שהתרבות והשפה מציבים בתוכנו לא יכולה להיעשות על ידי מאבק במילים. האמריקאים ניסו לעשות זאת במאה שעברה מתוך אידיאולוגיית הפוליטיקלי-קורקט. בעוד השימוש ב"מילת ה-N" הינו אסור בתכלית בארה"ב, התוצר בפועל הוא מה שנקרא גזענות לטנטית, או גזענות מתחת לפני השטח. שינוי המילה לא שינה את האופן בו האוכלוסיה האפרו-אמריקאית מנוצלת ומודרת בארה"ב אלא רק העמיקה את האופן בו הם ממושטרים והפכה אותו ליותר שקוף, ובאופן הזה גם יותר חזק. 

חשוב לזכור, כל רעיון שהוא אוניברסאלי ופועל ללא הדרה, הוא נכון לכולם. זו מהותה של אתיקה, היא תמיד מגולמת בכל דבר או בכל חוויה בעולם, וזאת מכיוון שאבן הבוחן שלה הינה תמיד אמת אוניברסאלית, ואמיתות אוניברסאליות הינן תקפות לכל ללא יוצא מן הכלל.

כל מאבק שהוא מוסרני, או סקטוריאלי (כמו שאומרים אצלנו בארץ) מכוון לקבוצה ספציפית. כל עוד הוא לא חורג ממסגרת הקבוצה הוא מוגדר דרך הדרת האחר - אם באמצעים של אלימות מפורשת, ואם באמצעיים של אלימות סמוייה כמו השפה למשל. ** העובדה הזו הינה לוגית, ואמפירית. ** תנועה כזו, אשר תמיד מתחילה מהצד הקיצוני של הספקטרום, אט אט מאכלת את השוליים ומתקרבת אל המרכז הלוהט בו רק אתמול צעדו איתנו בנות בריתנו. ברטולד ברכט, ביצירה מאוסה למדי, הצליח לנסח זאת בצורה דידקטית עד כאב.

זו הסיבה שאני רואה במושג פמיניזם כשם לתנועה אוניברסאלית, שבאה לכונן תהליך עמוק ורדיקאלי הנושא את רוח החידוש במציאות האנושית כולה. תנועה עם אמת אדירה. תנועה הנושאת בחובה בהכרח שינוי עמוק של יחסי הכוחות של אוכלוסיות מודרות רבות בעולם היום, אך עם זאת מונעת על ידי הצהרה אוניברסאלית, פרימורדיאלית, לגבי אמת הנכונה לכל. בנתיב זה עלינו לנקוט, בדרך זו עלינו לצעוד.

"זה מורכב". אז מה.

"זה מורכב." היא אומרת, ואני מתאונן. לפעמים מילה היא רק תירוץ לחוסר של מילים. ואני שואל - מה איננו מורכב? והתשובה המתבקשת, אך אולי לא זו האינטואיטיבית ביותר, אלמנט אטומי איננו מורכב.

ומה הכוונה? אם נניח לרגע חתול, כמושג מורכב אותו נחקור כעת. נוכל לראות כי אותו מושג מורכב מהרבה מאוד מושגים אחרים. למשל, החתול הוא פרוותי, והוא גם יונק, והוא עושה מיאו, והוא שחור, או לבן, ומעלה בי גם מושגים אחרים של חום וחמלה. ואף המושגים הללו מורכבים הם בעצמם, למשל הפרווה יכולה להיות רטובה, ויבשה, נעימה, רכה, או בכלל להוות פשע מוסרי של קטל מיותר של בעלי חיים. אם כן, החתול הוא חיה מורכבת, ומי מאיתנו בעלי החתולים יודעים זאת טוב יותר...

מה הוא אלמנט אטומי אם כן? בדיוק מה שלא ניתן להרכיב אותו; מה שהוא לחלוטין בלתי מורכב, כלומר בלתי ניתן לפירוק לחלקיו הקטנים ביותר. באופן "קומונ-סנסי" אפשר להגיד שאלמנט אטומי יכול להיות למשל התפישה המצומצמת ביותר של הצבע אדום - אולי נקרא לתפישה הזו "אדמומיות". באופן תיאורטי (תחת הנחות היסוד ה"קומונ-סנסיות" כמובן) אנו תופשים את התפוח היושב על השולחן, והוא מורכב מהצבע אדום (ועוד תפישות אחרות), אך התפישה של הצבע האדום איננה מורכבת משום דבר פרט ל"אדמומיות". לא ניתן לפרק אותה לחלקיה הקטנים. נוכל אפילו לטעון כי בכדי ללמד מישהו מה זה תפישה של אדמומיות נצטרך בפועל ללכת איתו לאיזה סוכנות מכוניות ולהצביע - "הנה שם, זה תפישה של אדמומיות" (כמובן שאפשר לטעון שהיא מורכבת מפוטונים וכדומה, אך הם אינם מהווים חלק מהותי מחווית התפישה, וגם לשם הדיון בואו לא נהיה קטנוניים).

אם ניקח עוד כמה צעדים קדימה נוכל להגיד שאלמנט אטומי הוא בדיוק זה שאנחנו לא יכולים להגיד לגביו שום דבר חוץ מזה שהוא שם. מה שנקרא במתמטיקה לעיתים כאלמנט בלתי-מוכרע, או בלתי-מוגדר. למשל נקודה. לנקודה אין מרחב ברור שהיא תופשת כשמנסים לדמיין אותה על נייר פרט לנקודה וירטואלית קטנה באופן אינסופי. והנה ניסוי מהחיים - כל פעם שתנסו לצייר נקודה על דף נייר ולהגיד לי "הנה היא", אני אקח זכוכית מגדלת גדולה יותר ואראה לכן שבכלל ציירתן עיגול עם רדיוס והיקף ולא נקודה.

אם כן נסכם, מה שהוא לא-מורכב הוא בעצם מה שאנחנו לא יכולים להגיד לגביו דבר. או לכל היותר יכולים רק להצביע עליו ולשתוק. ועכשיו חזרה למורכבות.

אז היא אומרת "זה מורכב", ואני אומר "הכל מורכב, פרט למה שלא ניתן להגיד לגביו שום דבר." והנה, בהתאם לזאת, אם זה לא היה מורכב כנראה היינו סותמים את הפה. אך הדיון לא נגמר פה. גם את האפקטים של האקסיומה הזו נבחר לפרק לחלקים פחות מורכבים. מוסיקה בבקשה...

1. המורכב הסטרוקטורליסטי (המבני, מלשון סטרוקטורה structure) - ממש בקצרה, האסכולה הסטרוקטורליסטית בפילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכו', מאופיינת כזרם מחשבה - אשר היה פופולארי במיוחד בתחילת עד אמצע המאה הקודמת - שיצא מנקודת הנחה כי כל מה שקוראים לו "ידע" מאופיין קודם כל על ידי מבנה. כלומר, אותו המושג "חתול" שדיברנו עליו מקודם, מקבל את המשמעות שלו מהאינטראקציה בין מושגים אחרים שיוצרים מבנה אותו אנו מזהים כחתול. הידע, בא לידי ביטוי בתרבות דרך השיח או השפה, ומגדיר מבנים, המעוצבים על ידי כוחות שונים ומשונים בחברה לכדי מה שהם. כך למשל המושג "מיניות" איננו נגזרת של אמת אוניברסאלית כלשהי אודות המיניות, אלא נגזרת של מבנים שונים של שיח אודות המיניות בחברה. ממש מעין מלחמה בין הדבקות העיקשת של סבתא בתנוחה המסיונרית (סורי), לבין התפישה הקווירית של ספקרטום אפור של מגדר. איפשהו יש מאבק כוחות - בטלוויזיה, בספרים, בשירותים הציבוריים, וכו', - ומישהו לפעמים מנצח ומישהו לא. סה"כ המאבק הוא על המבנה הדומיננטי.

עכשיו, נניח אני נתקל במין סטרוקטורליסטית מושבעת על ספסל ממול איזה פאב. והיא אומרת לי - "זה מורכב". אני ישר אומר לעצמי, "אבל זה סתם תירוץ, הרי הכל טמון במבנה! את אומרת לי שזה מורכב רק כי את לא רוצה או יכולה כרגע לרדת לעומקו של המבנה, לתת לי איזה קטגוריזציה משמימה ומעלפת הלוכדת ומתארת את המבנה של החתול, או התפישה של האדמומיות." אם תביטו מסביבכן, תשימו לב כי מספר לא מבוטל של אנשים אשר עליהם אתן שמות את עניכן הינם סטרוקטורליסטים, ואולי אפילו בלי לדעת. הם מאופיינים לרוב ככאלו שקוראים כתבות על מחקרים מדעיים ואומרים "הנה, הגענו עוד צעד אחד קדימה כדי להסביר את המבנה של... הכל." ואכן, אם הכל מבנה, ואין שום דבר החומק מן המבנה, יש לשנס מותניים ורק לרדת עוד ועוד ברזולוציה.

2. המורכב הפוסט-סטרוקטורליסטי (פוסט, מלשון אחרי post) - עוד יותר בקצרה, הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי הוא זה שצמח אחרי (ובתגובה) לזרם הסטרוקטורליסטי החל מאמצע המאה הקודמת. החבר'ה האלו מזהים במבנים הללו של הידע - דיברנו על זה לפני רגע - כחלק מהותי ואינטגרלי ממה שאנו מכנים העולם, או הסובייקט, או החיים וכו' - כלומר נותנים כבוד - אך טוענים כי ישנן נקודות בהן המבנה מפסיק לדבר, ואנו נותרים אלמים. מדובר בנקודות השוכנות מחוץ למבנה, אבל לא באופן דתי כזה של אלוהים שוכן בגן עדן, אלא מקבלות מעמד אחר - הרבה פעמים של "חורים בידע" המכוננים את האפשרות לידע. כלומר, אי אפשר באמת להגיד שום דבר על מה שלא שוכן בתוך הידע, או לא יכול להיות ידע, אולי-אולי אפשר להגיד משהו על האפקטים שלו על הידע דרך הידע. אז שלא יעבדו עליכם.

נניח אני נתקל בסוג של פוסט-סטרוקטורליסטית איפשהו במנזר. והיא אומרת לי - "זה מורכב". אז אני ישר אומר לה, "כלומר, אין לנו שום דבר להגיד על זה." והיא אומרת "כן. בשבילי מורכב זה לא מה שלא פירקתי לגורמים בעזרת המילים החזקות והאיתנות שלי. בשבילי מורכב זה בדיוק מה שהמילים שלי לא יכולות להגיד." שם הפגישה שלנו הופכת להיות הרבה יותר רומנטית, אך אני מוסיף, "אכן כן. אבל אנחנו כן יכולים לדבר על האפקטים של הדבר הזה שהמילים שלנו לא יכולות להגיד." מה שנכון, אבל אולי לא מתאים כל כך לאווירה המורכבת הזו...

אם כן, ליקטנו היום מספר לקחים:

1. אם זה לא-מורכב, זה אטומי ואי אפשר להגיד לגביו שום דבר (אפשר אולי להצביע עליו במבט מטומטם כזה - "זה!").

2. ישנם שני סוגים של מורכב. שניהם מרגיזים.

3. המורכב הסטרוקטורליסטי (הפופולארי) לרוב מעיד פשוט על חוסר רצון, או חוסר יכולת, לנתח באופן ממצה את הסוגיה המורכבת at hand. אם אתה סטרוקטורליסט אין דבר שהוא יותר מדי מורכב, אז אל תגיד "זה מורכב", אתה נשמע טיפש ככה.

4. המורכב הפוסט-סטרוקטורליסטי (הפופולארי בחוגים מסוימים) מעיד - מתוך עידון רב וצניעות - בדיוק על הנקודות בהן המילים שלנו כבר לא מספיקות. אם זה מורכב אז שותקים (לרוב).

5. לסיכום: בשניים מתוך שלושת המקרים (לא-מורכב + מורכב פוסט-סטרוקטורליסטי) יש לשתוק, באחד הנותר (הסטרוקטורליסטי) אין להגיד "זה מורכב".

6. נוט-טו-סלפ - פוסט-סטרוקטורליסטיות דמיוניות מצליחות לגלם את אובייקט התשוקה שלי ביתר קלות.

ערב נעים.

"אין כזה דבר יחס מיני"

היכן שלא נסתכל נוכל למצוא בעולם שלנו "יחסים". והרי המושג "יחס" מתייחס למה שמקשר או מתווך בין שני דברים, או שני בני-אדם (שימו לב שיחס משולש למשל כולל שלושה יחסים זוגיים). כך למשל קיים "יחס סמיכות" ביני לבין החתולה שלי ברגעים אלו, וקיים גם "יחס חברות" ביני לבין שותפי לדירה, וכן הלאה. השאלה שאשאל היום עוסקת ביחס מעניין במיוחד והוא "היחס המיני", ובפרט בטענתו של לאקאן כי "אין כזה דבר יחס מיני".

הבא נתחיל מהגדרה ראשונית: יחס מיני הוא יחס בין שני בני-אדם הכולל התענגות מינית.

(Thomas Ruff, Nudes, 2000)

נתחיל מהמושג שחותם את סוף ההגדרה - התענגות מינית. ניתן להתייחס להתענגות המינית (וכאן אין צורך להפלות - הטרוסקסואלית, הומוסקסואלית, הומואירוטית, וכו') בשני רבדים: הרובד הפיזיולוגי - קרי, של האיברים המתחככים - והרובד הפסיכולוגי - קרי, זה שמתנהל לגמרי בראש שלנו. המיניות, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברובד הפיזיולוגי, קשורה ברקמות ריריות, וספוגיות, בחדירה או חיכוך מכניים, ובסופו של דבר לפעמים גם בהתרבות. זהו רובד המשולל הקשר סמלי או חברתי, בתוכו המיניות באה לידי ביטוי באינטראקציה חסרת פשר הכוללת התנגשות גרוטסקית, כיאוטית, ומשוללת הקשר, של מסות של רקמות מתנגשות. ברור כי בתור בני-אדם, או במילים אחרות, בתור הוויות-מדברות וחושבות, כשאנחנו מתענגים המיניות איננה יכולה להצטמצם לרובד הפיזיולוגי בלבד. בכדי להתענג - in order to get off - אנחנו זקוקים לרובד נוסף שיצבע את הדברים באור שונה. זה הוא הרובד הפסיכולוגי - המשמעות שכל אחת מאיתנו מקנה לאקט חסר הפשר אשר אליו אנו נמשכים באובססיביות לא מוסברת.

את התשובה לשאלה "איך עלי להתענג?" אנחנו מוצאים בתרבות, בשפה, בילדות - זו היא שאלה שאין לה תשובה אחת נכונה. אחת מתענגת על קולה של בת זוגתה, אחר יכול להתענג רק כאשר נוכחת בחדר גם נעל עקב. (1) בשביל כל אחד מאיתנו ההתענגות באה לידי ביטוי בפעולה חוזרת המוצאת ביטוי ברובד הסמלי והדמיוני של החיים שלנו. (2) בשביל כל אחת מאיתנו ההתענגות נעשית מול איזשהו אובייקט - מה שפרויד מכנה, האובייקט האבוד של הדחף. (3) בשביל כולנו העונג מוצא ביטוי בנו, הוא בסופו של דבר תמיד יהיה שלנו.

יש להתעמק בשלושת המשפטים האחרונים:

1. המיניות עבורנו הינה תמיד דמיונית, היא תמיד עוסקת בדימוי (Image), בייצוג דמיוני. באופן הזה ההתענגות המינית לא יכולה להיעשות מול בן-אדם ממשי (אורגניזם פיזיולוגי), אלא אך ורק מול דימוי.

(Georgia O’Keeffe, Vagina)

2. מכיוון שאין לנו שום דרך לקחת אדם ולצמצם אותו לכדי דימוי (האדם תמיד יהיה יותר מהדימוי שיש לנו אודותיו) אנחנו מסיקים כי הדימוי הזה איננו יכול להיות האדם עצמו, אלא אך ורק מייצג "משהו" שאנחנו מניחים שיש בו. ל"משהו" הזה אנחנו קוראים אובייקט ההתענגות. זה בדיוק ה"משהו" הזה שמדליק אותנו, שמענג אותנו - that gets us off. אבל זה אף פעם לא האדם עצמו בכללותו, זאת מכיוון שהאדם הוא ממשי ולא יכול להיות מצומצם לייצוג דמיוני.

3. ה"התברבשות" הדמיונית הזו מול אובייקט ההתענגות המאפיינת את האקט המיני יוצרת בנו את העונג. העונג מוצא ביטוי ממשי בתוך גבולות הגוף שלנו. העונג הוא שלי, ולא של בת-הזוג שלי. הוא מתרחש בתוכי, ובא לידי ביטוי מלא בעולם שלי. עונג מסוג כזה הינו עונג נרקסיסטי.

(Caravaggio, Narcissus, 1594)

אסכם את הסעיפים:

1. התענגות מינית מוצאת ביטוי ברובד הדמיוני ולא הפיזיולוגי.

2. התענגות מינית מוצאת ביטוי מול אובייקט התענגות ולא מול בן-אדם.

3. התענגות מינית הינה נרקסיסטית.

אם נחזור להגדרה שנתנו ליחס המיני נראה כי בכדי לכלול התענגות מינית בתוכו, עלינו לוותר על החלק המדבר על שני בני-אדם. זאת מכיוון שההתענגות המינית הינה דמיונית, נעשית מול אובייקט, והינה נרקסיסטית. האדם השני נדחק הצידה, ונותן מקום לאובייקט ההתענגות הדמיוני ולעונג הנרקסיסטי. באופן הזה אנחנו נותרים עם התענגות אשר לא כוללת "יחס", אלא מה שאפשר לכנות אותו כ"חוסר-יחס".

ואכן, לאקאן מזכיר לנו שוב ושוב כי ביחסי מין האינדבידואל נותר בגפו. כי העובדה שאת עירומה ונלחצת על גבי האחר הינה דימוי - וכאן ה"דומי" בא לידי ביטוי גם ב"דמיון" - ייצוג של אובייקט דמיוני. כי ברור כי הגוף האחר חייב להיות מתווך, אך בסופו של יום, העונג יהיה תמיד עונג נרקסיסטי אשר לוקח אותך רחוק מאוד מן האחר. בהתאם לזאת לאקאן מסכם כי "אין כזה דבר יחס מיני".

ההצעה של לאקאן זעזעה אנשים רבים, ובפרט בתקופה בה כולם דיברו אך ורק על "יחסי מין". לאקאן טען כי היחס המיני איננו קיים, וכי האקט המיני מרחיק - יוצר "ריק" ביני לבין האחר. כי באקט המיני את נמצאת במערכת יחסים עם עצמך בעוד התשוקה שלך מרוכזת על האחר באופן פטישיסטי, על אובייקט מסויים - חזה, אחוריים, זין, קול, מבט... כי התשוקה הינה שבויה בידי הסיבה שלה אשר איננה מגולמת בגוף של האחר, וגם לא באחר כסובייקט, אלא מהווה אובייקט שהגוף נושא. אובייקט אשר אליו הסובייקט פונה בתוך מסגרת הפנטזיה שלו. באופן הזה אין עלינו אלא לסכם כי כל גילוי של תשוקה הינו הומו-סקסואלי - כלומר מהווה אקט של אדם אחד - בליווי אובייקט - מול עצמו.

מתוך כך יש לקחת שתי השלכות בחשבון:

1. כל אקט מיני נושא בחובו אובייקטיפיקציה. כלומר, השלכה דמיונית של אובייקט התשוקה כאילו הוא שייך או מאפיין את בן/בת-הזוג שלנו.
2. גם במקום בו אנו חווים אינטימיות גופנית, ולפעמים גם רגשית, מהגבוהות ביותר עם אדם אחר איננו יכול להוות עבורנו מרחב אינטר-סובייקטיבי. כלומר, גם באקט המיני אנו נתקלים ביחס סובייקט-אובייקט.

עם זאת, אין הדבר מצביע על כך שלא קיימים סובייקטים אחרים בעולם, ההיפך הוא הנכון. דווקא האובייקטיפיקציה של בן/בת-הזוג, כלומר, ההנחה שאובייקט התשוקה שוכן בו/ה, מקנה לו/ה קיום כסובייקט. הניסיון הזה לקחת את "חוסר-היחס", את ה"ריק" של היחס המיני, ולהציב בו הנחה בדבר סובייקט נוסף הוא מה שנקרא אהבה. דרכה אנו מסוגלים להקנות הוויה לסובייקט. עם זאת אין להתבלבל, לא מדובר ביחס סובייקט-סובייקט, לא מדובר ביחס בכלל, אלא בהנחה של קיום של "הסצינה של השניים" - the scene of the Two - מקום דרכו העולם מורכב נקודה-אחר-נקודה דרך החוויה של השונות, ומכונן מחדש בהתאם להנחה כי היא אכן תקפה וקיימת. את הרעיון הזה אנסה להסביר בפוסטים הבאים.

(Jeff Koons, Ilona on Top, 1990)

* מבוסס על הרצאה של ז׳אק אלאן מילר.

משנה דיבור, שומר על השיח

   בשיחת סלון עם חברתי הטובה ד.א. לפני מספר שבועות הגעתי למסקנה כי לא ברור לי כל כך מי "אתם/ן" - הקוראים האנונימיים שלי בגוף שני. הגעתי למסקנה שלא לקחתי "אתכם/ן" - את הקוראים שלי - בחשבון, או לפחות לא באופן מודע. כך עברו להם מספר ימים ומפה ולשם, בין המילים והדברים, מצאתי את עצמי במעין "דיכאון-סופרים", או מה שהאנגלוסקסים קוראים לו Writers Block. משהו לא זז בי, לא הצליח להתניע, ואכן רפו ידי. ד.א. אמרה לי שאני צריך לקחת את הקוראים שלי בחשבון ולכוון את הטקסט אליהם. אך בכל ניסיון לדמיין את הקהל הזה נותרתי מול ריק. הרי לי אין באמת קהל, אינני כותב בשביל אף אחד, ובפרט בשל כך שאני דוגל באותם אידיאלים לקניאניים (ואולי בניימיניים) של כתיבה. והרי ריק יכול להתמלא רק על ידי עודפות, והיא חומקת ממני ומותירה אותי בסחרור כפייתי של כתיבה שפשוט אין לה קול.

   לשמחתי, הדבר הכה בי לפני כמה ימים. הבנתי פתאום מי "אתם/ן" - הקהל שלי, ואת הסיבה שמצאתי את עצמי בכזה IMPASSE. העניין הוא שאינני כותב לקהל של לקניאנים, ואף לא לפילוסופים, וגם לא לאנשי ספרות, ובוודאי שלא לקהל הרחב. אני כותב לאלו שמעניין אותם מעט, שמסקרן אותם מספיק כדי לקרוא. לאלו אשר מרגישים דחף כלשהו להיפתח לחוויה המגולמת בטקסט אך זו אשר לאו דווקא יש לה תוצרים טקסטואליים. מעבר לכך, הבנתי כי אני כותב בדיוק בשביל אנשים בעמדתה של ד.א., אלו הסקרנים/יות, הצמאים/ות לדיבור, למילה שתחצוב עוד דבר או שניים בעצמם/ן. הבנתי כי אני כותב למי שהוא פציינט, לאנליזנט הדמיוני - הסתמי - שמציץ מבין השורות, היכן שהטקסט עומד מלכת, בכדי לנסוך בעצמו הוויה.

   אל נא תשלו את עצמכם/ן. מי שהוא פסיכולוג, ופסיכואנליטיקאי בפרט, לא יכול ללמד את המטופל ולו חצי דבר על עצמו. הסובייקט הוא היחיד המכיל את הגישה והיכולת לנסח את האמת הזו. ואכן הדברים בבלוג הזה לא נכתבים בכדי ללמד אתכם/ן על עצמכם באופן בו אנחנו רגילים - "את היסטרית", "אתה ילד רע". אינני בא לאבן אתכם/ן לכדי נציב מלח שכזה. לא. במקום הזה אני מתכוון לנסות לסדר, לארגן, ללטף, את הידע, בכדי שהאמת שלכם/ן, מבין הריסותיו, תוכל לבצבץ.

   אם כן, עם הרעיון מגיעה גם הפרקטיקה. מול האידיאל יש גם לפתח מתודה קונקרטית. והיא אכן רוקמת עור וגידים ברגעים אלו. אוכל לגלות לכם/ן כי עליכם/ן לצפות לשינוי מבני באופן הכתיבה, ולהתמקדות רעיונית מסוג אחר. לפוסטים קצרים יותר, אך קולעים יותר, ובעיקר מעוררי תהייה וסקרנות. אל חשש, המטרה איננה להפוך את הכתיבה לדבר מה מעולם ה-POP, אלא בצורה האלגנטית ביותר לסקרן, ולאפשר לכם/ן להגיד משהו נוסף - מה שלי אין שום יכולת להגיד - על עצמכם/ן.