בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי מלמד קורס קריאה מודרכת בכתביו של עמנואל קאנט. בעוד שבסמסטר הנוכחי אנו קוצרים בכיתה מפרותיה החמצמצים של המטפיזיקה הקאנטיאנית, לא יכולתי שלא להיזכר בזמן בו התעמקתי בתורת המוסר שלו. קאנט מצמצם את המוסרי לתחום של הכוונה בלבד. כלומר, בראש ובראשונה, עבור קאנט, תוצאת מעשה אינה מהווה אמדן למוסריות שלו. גם אם העובדה שעזרתי לאיש זקן לעלות לאוטובוס הובילה לקטסטרופה אישית עבורו (הוא שכח את התרופות שלו בבית ומת), האקט עצמו יכול להיחשב כמוסרי מתוך הכוונה העומדת מאחוריו. קל להתבלבל ולאפיין את קאנט כרלטביסט מוסרי ("אם התכוונתי לעשות טוב אז זה טוב לא משנה מה") אך בדבריו אין זו הכוונה. הייחוד של התורה המוסרית של קאנט שוכן דווקא בעובדה שהכוונה, או ליתר דיוק, ההתכוונות, אינה נגזרת של איזו דיספוזיציה נפשית כלשהי ("זה מרגיש לי נכון" וכו'), אלא של המכוונות לציות לחוק - הציות לציווי הקטגורי. קאנט מציע שיטה לגזור מן התבונה האנושית חוקים מוסריים אוניברסאליים, אשר ביחס אליהם יש עלינו תמיד לנהוג - אם ברצוננו להיות תבוניים ומוסריים (וכאן השניים בלתי נפרדים). אם כן, המאפיין היסודי של תורת המוסר של קאנט אינו דבקות בכוונה של הסוכן המוסרי, אלא ההסרה של כל תוכן "אמפירי" או "פתולוגי" (נפשי) מתוך האקט המוסרי והפעולה מתוך הציווי בלבד. או במילים אחרות, ההתכחשות לכל אובייקט המייצר (או גורע) התענגות בתוך הפעולה המוסרית. מה שנותר חבוי בתזה של קאנט הוא האופן בו ההתכחשות הזו עצמה מייצרת סוג אחר של "התענגות-עודפת" - מה שלאקאן מכנה plus-de-jouir.
(בתמונה - עמנואל קאנט עם המרקיז דה-סאד)
את הגילום המזוקק והמתועב ביותר של הציווי הקאנטיאני ניתן לאתר באידאולוגיה הפאשיסטית. כאשר אנו באים לבחון את הפאשיזם אנו יכולים לראות כי הוא מבוסס על ציווי צורני לחלוטין (כלומר, חסר תוכן): "ציית, מכיוון שאתה חייב!" בציות הפאשיסטי, הפאשיסט מקריב את עצמו - ובאופן הזה את התענגותו - לציווי הכללי בלי לשאול מה המשמעות של כל זה. בתוכו הערך של ההקרבה נתון בחוסר-המשמעות שלה, בעובדה שהיא הקרבה לשם הקרבה ולא אמצעי למטרה כלשהי. בהקרבה הפאשיסטית לשם ההקרבה, כמו בציות לציווי הקטגורי של קאנט, מיוצר סוג מיוחד של "התענגות-עודפת". ה"עודפות" המופקת מתוך הוויתור הזה היא objet petit a עבור לאקאן - גילומה של ההתענגות-העודפת.
(כאשר מוסולוני נשאל "כיצד הפאשיסטים מצדיקים את התביעה שלהם לשלטון?מה היא התכנית של
הפאשיזם?"תגובתו המפורסמת הייתה: "התכנית שלנו מאוד פשוטה: אנו רוצים לשלוט באיטליה!")
הכח של האידאולוגיה הפאשיסטית נטוע בדיוק בכך שהיא דורשת צייתנות לשם צייתנות והקרבה לשם הקרבה. בשביל הפאשיזם המהות אינה הערך התועלתני של ההקרבה, אלא הצורה של ההקרבה עצמה - "הרוח של ההקרבה" - המהווה את התרופה למחלה הליברלית הדקדנטית. האידאולוגיה הפאשיסטית הינה כל כך מגונה בדיוק מכיוון שהיא מנסחת את האידאלוגיה שלה לא רק כאמצעי אלא כמטרה בפני עצמה. מתוך כך ברור מדוע הפאשיזם היה מאויים כל-כך על ידי הפסיכואנליזה, מכיוון שהפסיכואנליזה היא בדיוק העמדה דרכה ניתן למקם את ההתענגות המגונה הבאה לידי ביטוי באקט של הפאשיסט.
אם כן, המימד הפרברטי והמתועב החבוי בציווי הקטגורי הקאנטיאני מגיע לידי בשלות בפאשיזם. הפאשיזם הוא הביטוי הגס, ואולי אף החילוני ביותר של האידאלים המוסריים המאפיין את תקופת הנאורות. אך האם לא כל מנגנון אידאולוגי מותנה בהנחת יסוד שכזו? האם המטרה של כל אידאולוגיה אינה אימוץ הנטייה המאפשרת את העקביות של המנגנון האידאולוגי? אין ספק כי האידאולוגיה הפאשיסטית היא זו המנכיחה באופן החד ביותר כי ההקרבה של המיליטנט האידאולוגי הינה לשם ההקרבה בלבד - כי המלך הוא עירום. אידאולוגיות אחרות נוטות להצדיק את מצעד האיוולת בנתיב המלוכה על ידי משיכת תשומת הלב לקישוטים המעטרים את מרכבתו, בעובדה שהיא נוסעת כל כך מהר ובלי תקלות, ושהקהל ממש נהנה להוריע בקולי קולות. כל אלו, הינם התוצרים הפוזיטיביים של האידאולוגיה, הדברים אשר האידאולוגיה מייצרת. טענתי היא כי תוצרים אלו מהווים אך ורק תוצר-לוואי של האידאולוגיה, תוצאה לא-מכוונת של האמונה שלנו בדבר מה "מֵעֶבֵר". תוצר-לוואי המשמש להצדיק את הציווי האידאולוגי המביא אותנו לשמר את המנגנון האידאולוגי; אשר נמצא שם רק בשביל להסתיר את היסוד החמקמק המניע אותה - קרי, את ההתענגות-העודפת המאפיינת את המיליטנט האידאולוגי בהכרעתו להקריב.
(איוב אולי הפאשיסט הראשון, מקריב לשם ההקרבה וזוכה בהתענגות-עודפת)
דוגמה מצוינת לכך מצויה בהימור הדתי המפורסם של פסקל המהווה אקט אידאולוגי לכל דבר. פסקל מציע לקוראיו מניפסט הקורא לאקט הדתי השלם - לאמונה באל ללא הצדקה גשמית; הימור, אשר לפי דעתו אין שום דרך לא לקחת. לפי פסקל אין שום דרך תבונית להצדיק את קיומו של האל, ובהתאם לזאת כאשר האדם המאמין ניצב בפני שאלת האמונה הוא חייב להמר - "להאמין באל, או לא". פסקל טוען כי שתי האפשרויות הללו נחתכות על ידי שתי אפשרויות אחרות אותן לא ניתן לאמת - "האל קיים, או שהוא לא". אם לא נאמין באל, והוא קיים - נידון לנצח בגיהינום, הפסד של אינסוף. אם לא נאמין באל והוא לא קיים - לא הרווחנו כלום, משחק סכום אפס. אם נאמין באל והוא קיים - נזכה בנצח בגן-עדן, רווח של אינסוף. הנקודה המעניינת היא, שפסקל אומר שאם נהמר להאמין באל והוא לא קיים, לא נפסיד אינסוף אך נרוויח משהו סופי - נגיד אחד. (להלן דיאגרמה)
פסקל בעצם אומר, כי גם אם אנו טועים בהימור שלנו, ואלוהים אינו קיים, האמונה באלוהים מיטיבה עמנו בכל זאת בחיים על פני האדמה - חיינו יהיו מכובדים יותר, רגועים, מוסריים, מספקים, ונעדרים ספק ודאגה. אך העניין הוא בדיוק כזה - בכדי להשיג את הרווח הזה (התוצר של האידאולוגיה הדתית של פסקל) אנו חייבים להאמין תחילה באל, לעשות את הקפיצה המוחלטת אל האמונה המתיישבת עם האידאולוגיה הדתית של פסקל. בהתאם לזאת אותו תוצר גשמי, בדיוק זה שניתן להגדיר ולשוחח אודותיו, הוא בדיוק תוצר-הלוואי של ה"מֵעֶבֵר" הדתי או האידאולוגי. הוא יכול להיות מיוצר רק כתוצאה לא-מכוונת של האמונה שלנו והנכונות שלנו לציית, להקריב לשם ההקרבה, או לקחת חלק ב"מֵעֶבֵר". עובדה זו באה לידי ביטוי בכך, שאם פסקל היה מנסה להביא אותנו לחיות חיים רגועים, מוסריים, מספקים, ונעדרי ספק ודאגה, ללא היחס ל"מֵעֶבֵר" של האל, הוא ככל הנראה לא היה מצליח, או לכל הפחות היה מאבד מן האפקט המיוחד של הטיעון שלו המעורר בנו את הדחף להשתכנע.
זה הוא הפרדוקס היושב בבסיס כל אידאולוגיה - העובדה שעיקר העניין באידאולוגיה היא הצורה שלה, העובדה שאנו ממשיכים ללכת בנתיב אותו היא משרטטת. בעודנו הולכים בנתיב האידאולוגי אנו מאמצים כל תפישה או דיעה - מגוחכות ככל שיהיו - כל עוד הכרענו כי הן חלק מן המאבק, או הדרך שהאידאולוגיה שלנו מתווה (ראו, המפלגה הקומוניסטית, הנירוונה הבודהיסטית, והשוק החופשי הקפיטליסטי). אלו הם תוצרי-הלוואי של האידאולוגיה שלנו, אשר יכולים לבוא לידי ביטוי רק כל עוד אנו מאמינים כי הבחירה שלנו הינה מבוססת, כי היא תוביל בסופו של דבר למטרה הסופית. במילים אחרות, תוצרי-הלוואי האידאולוגיים יכולים לבוא לידי ביטוי רק מתוך ההכרעה להאמין, לציית, להקריב. ברגע שאנו תופשים כי המטרה הממשית של המנגנון האידאולוגי היא העקביות של העמדה האידאולוגית עצמה, האפקט המיוחד המעורר את התנועה האידאולוגית אובד והמבנה עצמו מתפרק.
בסופו של דבר, המנגנון האידאולוגי הוא ההיפוך המוחלט של התפישה התכליתנית בה האמצעים מצדיקים את המטרה; באידאולוגיה, המטרה היא בדיוק זו המצדיקה את האמצעים. באידאולוגיות שלנו היום ההיפוך הזה ביחס בין האמצעי למטרה נותר חבוי, מכיוון שהחשיפה שלו מביסה את עצמה. היא חושפת את ההתענגות-העודפת המפעילה את המנגנון האידאולוגי - זו הבאה לידי ביטוי בהקרבה והציות האידאולוגי המגולמים בהתכחשות להתענגות עצמה. במילים אחרות, היא חושפת כי האידאולוגיה משרתת רק את עצמה, כי היא לא משרתת דבר - מה שהינו בדיוק ההגדרה הלאקאניאנית להתענגות - jouissance.
(Sketch of The City Rises, by Umberto Boccioni, 1910)
*מבוסס על קריאה בספרו של ז'יז'ק - The Sublime Object of Ideology
J.L. Austin: "It is gratifying to observe in this very example how excess of profundity, or rather solemnity, at once paves the way for immorality. For one who says 'Promising is not merely a matter of uttering words. It is an inward and spiritual act' is to appear as a solid moralist standing out against a generation of superficial theorizers: we see him as he sees himself, surveying the invisible depths of ethical space, with all the distinction of a specialist in the sui generis. Yet he provides the Hippolytus with a let- out, the bigamist with an excuse for his 'I do' and elsewhere with a defense for his 'I bet'. Accuracy and morality alike are on the side of the plain saying that our words is our bond".
השבמחק