החוויה של המסמן הפאלי

    לאקאן קורא את פרויד, לפחות כך הוא אומר. הוא קורא את פרויד, ומדבר את פרויד, ובאמצע הוא גם לפעמים רואה את פרויד או מנסה לא לראות אותו. אחת האדפטציות המעניינות שלאקאן עושה לתיאוריה הפרוידיאנית סובבת את השאלה של הסירוס. לאקאן, שטוען שהוא מאמץ לחלוטין את המרכזיות שפרויד מקנה לתסביך הסירוס, לוקח את השחקן המרכזי בדרמה הזו - הפאלוס - ונותן לו סיבוב נוסף של הבורג. בעוד שפרויד מזהה את הפאלוס עם האיבר (איבר המין הזכרי - גבירותי ורבותי, הזין), ובאופן הזה מסמן את ההתענגות הנשית כזו המוגדרת באמצעות החוסר באיבר, לאקאן מזהה את הפאלוס דווקא כמסמן. לא סתם מסמן, אלא המסמן המוחסר באופן שווה מהסובייקט הגברי והסובייקט הנשי גם יחד. מתוך ההגדרה הזו, לאקאן מנסח את תסביך הסירוס באופן המאפשר לנו לשאול שאלות עקרוניות חדשות בנוגע להתענגות.

בראש ובראשונה המסמן הפאלי, כל עוד אנו מתייחסים אליו - כמו לאקאן - כמסמן טהור, הינו פרדוקס. באופן פשטני ניתן לומר כי בתוך הדרמה של תסביך הסירוס הוא לוקח חלק באקט בו סובייקט ״תופס״ או ״מקבל״ את המציאות הנפשית הנתונה כגילום של העבודה שלו עצמו - הפיתרון של התסביך (על תסביך הסירוס אולי נדבר בפוסט אחר). בדרמה הזו מגולמת הפרדוקסליות של המציאות אשר מצד אחד אנו נולדים אליה כאילו היא חיצונית, אך מצד שני היא מגולמת אך ורק במציאות נפשית. את הפרדקוסליות שבחוויה הזו, או ״החוויה הפאלית״, ניתן לתאר דרך אי ההלימה בין שתי עמדות ביחס למציאות - עמדה של חוסר אונים מוחלט מצד אחד, ועמדה של אומניפוטנטיות מצד שני. ז׳יז׳ק מתאר את אי ההלימה הזו באמצעות המשפט הבא: ״הכל תלוי בי, אבל עבור הכל אני לא יכול לעשות כלום״. היום אנסה לסבר את השיסוע הזה דרך שתי עמדות העוסקות בפאלוס עצמו כאיבר - דרך התזה אודות המיניות אצל הקדוש אוגסטינוס, ודרך בדיחה וולגרית ידועה. שימו לב כי את המסר שנלמד מן הפאלוס כאיבר, יש להפנים ביחס לפונקציה של הפאלוס כמסמן. מתוך כך יש להדגיש כי בעוד הדברים שיאמרו אולי ירגישו ״מוכרים״ יותר לבעלי האיבר מבין הקוראות והקוראים, מהות הדברים באה לידי ביטוי דווקא במבנה התקף עבור נשים וגברים גם יחד.

ייעוץ מיני אצל הקדוש אוגוסטינוס:

״התיאולוגיה המינית״ של אוגוסטינוס מקבלת את הגוון המיוחד שלה מכיווון שיש לה נקודת מוצא שונה מזו הרשמית של הכנסיה. בעוד הגרסה המקובלת בכנסיה בשנים אלו הייתה כי המיניות הינה בדיוק המקור לחטא הקדמון אשר גרם לנפילה של האדם מגן-עדן, עבור אוגוסטינוס המיניות איננה המקור לחטא, אלא דווקא העונש לחטא. אוגוסטינוס טוען כי המקור לחטא הקדמון טמון ביהירות והגאווה של אדם אשר רצה להעלות את עצמו לדרגת אל כאשר הוא אכל מעץ הדעת כנגד הציווי האלוהי. לדידו, העונש אשר אלוהים נטע באדם בשל חטא היהירות הוא המיניות - או ליתר דיוק הדחף המיני.

אוגוסטינוס טוען כי הדחף המיני איננו ניתן להשוואה ליתר הדחפים כגון רעב, צמא וכו׳.  כל אלו הינם דחפים אורגניים הניתנים לסיפוק או שליטה, זאת בעוד הדחף המיני הוא הדחף היחיד החורג מן הפונקציה האורגנית שלו (יש שיאמרו לייצר בני-אדם חדשים בעולם) ובהתאם לזאת לא ניתן לשלוט בו ולאלפו. נסו לחשוב על זה כך: זה לא שאדם וחווה לא קיימו יחסי מין בגן-עדן, כאשר רק לאחר החטא הקדמון והטעימה מעץ הדעת הם נזרקו לעולם המופקר של המיניות הגשמית. אם אדם וחווה היו נשארים בגן-עדן הם היו יכולים לקיים יחסי מין, אך הם היו עושים זאת באותו האופן בו כל יתר הדחפים האנושיים מסופקים - על ידי מימוש הפונקציה שלהם. במילים אחרות, עבור אוגוסטינוס, הפן הלא-פונקציונלי, העודף, והפרברטי של המיניות האנושית לא היה קיים באדם וחווה לפני החטא, אלא מגלם את העונש האלוהי על החטא הנובע מן היוהרה של אדם והכמיהה שלו לכוח.

(אדם וחווה מתפננים בגן-עדן - ציור של לוקאס קראנאך)

אוגוסטינוס ממקם את הכוח הבלתי נשלט של המיניות (איך לא) בפאלוס (ולחשוב שבכל הסיפור הזה היה מעורב גם נחש). הוא טוען באופן קומונסנסי למדי כי בני-אדם יכולים לשלוט בתנועות ובתפקוד של חלקי הגוף בעזרת כוח הרצון והשליטה העצמית שלהם (חשבו למשל על היכולת המדיטטיבית לעצור כאב, ואף להאט את קצב הנשימה ועמו גם את פעימות הלב). בהתאם לזאת, כל גילוי של חוסר-שליטה באחד מחלקי הגוף הוא נגזרת של דרגה כלשהי של חולשה רוחנית - קרי של כח הרצון. אוגוסטינוס טוען כי כל זה שריר וקיים עבור כל חלקי הגוף פרט לאחד - הפאלוס. לדידו, אדם בעל כח רצון חזק מספיק חזק יכול למות מרעב באמצע חדר מלא במאכלים נפלאים, אך בעת מפגש בנערה עירומה ובתולית גם כח הרצון החזק ביותר לא יוכל לעמוד ב״מעמדו״ של הפאלוס (קרי, הזיקפה שלו). מצד שני, ניתן גם להעלות על הדעת את אותם הרגעים (״זה קורה לכולם״) בהם התפקוד המלא של הפאלוס נדרש אך דווקא אז הוא מאכזב - לחלוטין חומק מן הרצון.

אם כן, אוגוסטינוס מדגים עבורנו את הפן הראשון של הפרדוקס הפאלי. עבורו הפאלוס הוא המייצג את חוסר-האונים של האדם אל מול הדחף המיני, את ה״כלום״ שניתן לעשות אל מול העונש האלוהי על החטא הראשוני - תשוקת הבשרים.

מהות הפאלוס בבדיחה גסה:

את הפן השני של הפרדוקס הפאלי מדגים ז׳יזק בעזרת בדיחה גסה, להלן: ״מה הוא האובייקט הקל ביותר על פני כדור הארץ?.. הפאלוס, מכיוון שהוא האובייקט היחיד שניתן להרים בעזרת כוח המחשבה בלבד.״ הבדיחה הזו מדגימה כיצד אותו ״איבר״ מקבל חיים מתוך המקום הפנימי ביותר של המחשבה שלנו. כיצד הפנטזמה המגולמת במחשבה בלבד יכולה להניע את האיבר.

(פסלון פוריות עתיק העשוי מקרן של צבי)

אם כן, בכדי להבין את הפרדוקסיות העומדת ביסוד המסמן הפאלי יש לקרוא את שתי הדוגמאות אודות האיבר הפאלי ביחד. יש להבין את הפאלוס כמסמן על הצומת בה החיצוניות הרדיקלית של הגוף מנותקת לחלוטין מכח הרצון (הפרשנות האוגוסטינית), מצטרפת לפנימיות הטהורה של המחשבה (הבדיחה הגסה). הפאלוס אינו מסמן של ההרמוניה בין השניים, אלא מהווה את המסמן של ה״קצר״ המגולם בנקודה בה המחשבות האינטימיות ביותר שלנו לוקחות צורה של יישות מוזרה החומקת מן הרצון החופשי שלנו. מדובר בסתירה המאופיינת על ידי המעבר המיידי, והלא-הרמוני, בין קיצון אחד לקיצון ההופכי שלו. ובאופן פואטי למדי, כפי שהיגל כותב, היכן שהפונקציה הוולגרית ביותר של הטלת השתן הופכת לפונקציה השמימית ביותר של העמדת צאצאים.

כפי שניתן לראות, הסתירה המועברת באמצעות הדוגמא של הפונקציה הכפולה של האיבר הפאלי (ואכן זו אולי הסיבה שפרויד זיהה את הפונקציה עם האיבר) מלמדת אותנו דבר מה באשר לפונקציה הכפולה של הפאלוס כמסמן. היא מדגימה את האופן בו החוויה הפאלית מאופיינת בתנועה בין ״הכל תלוי בי״ - הנקודה של הבדיחה - ל״אבל עבור הכל אני לא יכול לעשות כלום״ - הנקודה של אוגוסטינוס. התנועה הזו מן ה״כל״ אל ה״כלום״ (ולא היחס לאיבר הממשי) היא הבאה לידי ביטוי על פי לאקאן בדילמה של הסובייקט בתוך תסביך הסירוס. באופן הזה, ומבלי להיכנס לעומקו של המיתוס האדיפלי, אנו בעצם מבינים - בעזרת הפאלוס - את הפרדוקסליות והבלתי-אפשריות הניצבים ביסוד הכינון של הסובייקט. מצד אחד סובייקט כל-יכול המכונן את המציאות הנפשית, ומצד שני חוסר-אונים מוחלט לאור המציאות הממשית הניתנת מראש.

בעוד כל אחת מן העמדות הסובייקטיביות - גבר ואישה - מקיימת יחס שונה למסמן הפאלי, הן שתיהן שזורות בו והוא מחתים בכל אחת מהן דבר מה מן האמת הסובייקטיבית עליה דיבר פרויד.

*הטקסט מתבסס על הגותו של סלאבוי ז׳יז׳ק.