אויביו של העם האוקראיני - הפרדוקסליות בהגדרה הטוטליטרית של עם

  לפני כחודש נתקלתי בשני חברים למקצוע - יש לומר קולגות - במסדרונות החוג לפילוסופיה בתל-אביב. שיחה קצרה הבהירה לי כי מעגל קוראי הבלוג גדול משחשבתי - לכל הפחות בשניים, או למיטב ידיעתי פי-שניים. ההכרה הזו מילאה אותי בנכונות לכתוב את הפוסט הנוכחי אשר - כיאה לנושא השיעור ששלשתנו נכחנו בו - עוסק בשליטה והפעלת כח ומרות.

(השורה האימתנית)

בחודש האחרון סיקרה התקשורת הפופולארית מרי אזרחי רחב היקף באוקראינה. אין ספק כי ההתעקשות של האוקראינים למחות בקור העז של חודש פברואר (לעומתנו, המעדיפים לאגור את הקיטור לחודשי הקיץ), וגם ההתנגשות הישירה של המוחים בכוחות הביטחון והגורמים השלטוניים היו מרשימים. ניכר היה כי אוסף האינטרנסים של המוחים השונים הצליח להתגבש לכדי גוף פוליטי אותו היה קשה לצמצם. אם מתוך הפעלת כח סימבולי באמצעות מניפולציה פסיכולוגית (ראו צמצום הקריאה ל״צדק חברתי״ לכדי ״שוויון בנטל״), או דרך פיצול אידיאולוגי פנימי (״החרדים לצבא״). בנקודה הזו, בה הכלים הריאקציונריים לא צלחו, הפעילו בעלי האינטרנס כח קונקרטי - כזה ששובר עצמות ומטיל טרור על המוחים הרואים את חבריהם נהרגים מאש צלפים ורצחנות של פלוגות קלגסים.

המחאה האמריקאית בשנות ה-70 הייתה זו שייצרה את האימאז׳ המוכר של המוחים העומדים מול רוביהם של השוטרים או אנשי המשמר האזרחי ומניחים בקניהם פרחים. התמונה הזו מדגישה את האבסורדיות הטמונה בהפעלת כוחות הביטחון כנגד המוחים הדורשים את זכויתיהם שלהם. הרי על מה מגינים החיילים והשוטרים? על המשטר, החוק, או השליט? מה נותן ליושבים בראש הצמרת השלטונית את הסמכות לפעול להשמדת העם שלהם עצמם? ומדוע אנשי הביטחון מאמצים זאת כחובתם? באוקראינה לא היה ספק, המלך הוא ערום, את זה ידעו כולם. עם זאת, פעלו כולם כאילו הוא איננו, כאילו יש דבר מה ממשי העושה אותו לריבון. מרקס כותב בקפיטל, כרך I, בפרק ״אנליזה ביקורתית של התוצר הקפיטליסטי״: ״הם לא יודעים זאת, אך הם עושים זאת.״ אך מדוע אנו עושים זאת? מדוע אנו עיוורים לאימפוטנטיות של השליט ומקבלים אותו כבעל מרות וכח? היום אנסה להציג שתי תפישות ביחס לאדנות או ריבונות, בניסיון לזהות את הדפוס שאפיין את המחאה האוקראינית בפברואר האחרון.

המלך הקלאסי:

הסמסטר אני נוכח כמאזין חופשי בקורס ״מבוא לאמנות ימי הביניים״ של ד״ר אסף פינקוס. בשיעור האחרון הציג ד״ר פינקוס את אחד מן הדיוקנאות של המלך אוטו ה-III, משנת 1000 לספירה. אוטו מצוייר שם כשהוא אוחז בדיסק שטוח עליו מצויר צלב המסמל את העולם הנוצרי, וביד השניה שרביט המסמל את השליטה בעולם האזרחי. תנוחת הגוף שלו (רגליו מונחות על הדום) והאיור של ארבעת הקדושים המופיעים מסביבו (ומסמלים את הקדושים פאולוס ופטרוס) תואמים דיוקנאות רבים של ישו בתקופה זו. ספר בשורה זה, אשר נחשב גם כסידור תפילה, מגלם את המלך כהעתק של ישו - מה שמכונה Christo Mimesis - כזה המגלם בגופו את הקדושה האלוהית והגשמית, כשליט בשר ודם ושליחו של האל. הדיוקן הזה מדגים באופן מאלף את האופן בו התפישה הקלאסית בנוגע לריבונות רואה במלך כזה המכיל, מעבר לגוף הרגיל שלו, גוף אחר שמימי וקסום המגלם את מרותו הקדושה על המדינה.

הגוף השמימי של המלך הקלאסי הינו אפקט של מכניזם פרפורמטיבי אותו מרקס הספיק כבר לתאר באופן הבא. אנו, הנתינים, חושבים שאנו מתייחסים למלך כמלך בגלל שהוא בעצמו באופן ממשי הינו מלך, כלומר מכיל איזו תכונה נעלית המקנה לו את המלוכה. אך במציאות, המלך הינו מלך רק בגלל שאנו מתייחסים אליו ככזה. העובדה הזו - שהכוח הכריזמטי של המלך הינו אפקט של ריטואל סמלי המבוצע על ידי נתיניו - חייבת להישאר חבויה בכדי ששלטונו ימשיך להיות תקף. בהתאם לזאת, כנתינים של המלך הקלאסי, אנו תמיד נותרים קורבנות של אשליה - שהמלך הינו כשלעצמו מלך. זו הסיבה שהמלך הקלאסי חייב להצדיק את השלטון שלו באמצעות יחס כלשהו לסמכות חיצונית ולא-חברתית - האל, הטבע, שרשרת אירועים מיתיים מן העבר. ברגע שהמכניזם הפרפורמטיבי הנותן לו את הסמכות הריבונית מתגלה, הוא מאבד מן הכוח שלו.

המנהיג הטוטליטרי:

עבור המנהיג הטוטליטרי הסיפור שונה. המנהיג הטוטליטרי לא צריך עוד יחס לסמכות חיצונית בכדי להצדיק את השלטון שלו. הוא לא אומר לנתיניו ״אתם חייבים לציית לי מכיוון שאני שליחו של האל״, אלא להיפך, אמרת השפר השכיחה ביותר של המנהיג הטוטליטרי הינה ״אני בעצמי, הנני כלום, אני מה שאני רק כביטוי והגשמה של הרצון שלכם. הכוח שלי הוא הכוח שלכם.״ בניגוד למלך הקלאסי, המנהיג הטוטליטרי מבסס ומצדיק את השלטון שלו בדיוק על ידי ההנכחה של המכניזם הפרפורמטיבי של המלך הקלאסי. הוא מגלה לנתיניו את הסוד של המלך הקלאסי, בתמורה זוכה בנאמנותם ובסמכות לפעול בשמם.

ביחס למנהיג הטוטליטרי הטיעון המרקסיסטי כבר לא חתרני. עבורו, התרמית היסודית המבססת את מרותו לא ניתנת לביטול על ידי הצבעה על המקור שלה. כפי שהדגמתי מקודם, המלך הקלאסי הינו ״המלך הממשי״ רק כל עוד הנתינים שלו מתייחסים אליו ככזה. כלומר, כל עוד הנתינים מפספסים את העובדה שהמלך אינו קיים כשלעצמו, אלא קיים רק כאשר הנתינים מחליטים שהוא כן. עבור השליט הטוטליטרי הפספוס של המימד הפרפורמטיבי המכונן את מרותו עובד בכיוון ההפוך. עבורו, העם הינו ״העם הממשי״ רק כל עוד הוא מגולם דרך הייצוג שלו במפלגה, או המנהיג. כלומר, האנשים, האומה, העם, המהווים את ההצדקה למרותו של השליט הטוטליטרי אינם קיימים אלא דרך הייצוג הפטישיסטי שלהם במפלגה או בדמות המנהיג עצמו.

(באנגלית: "Dearest Stalin - People's Happiness")

במילים אחרות, המפלגה או המנהיג מקבלים את המרות שלהם מכיוון שהם מייצגים את האינטרס האמיתי של העם, מכיוון שהם מושרשים בעם ומגלמים את הרצון שלו. אבל במציאות אותו עם או ״העם הממשי״ אינו קיים, אלא רק דרך הגילום שלו בתמיכה במפלגה. ניתן להבין את הפרדוקסליות הגלומה בהגדרה של ״העם״ בעולם הטוטליטרי דרך אנליזה של אמירות כמו: ״העם עם המפלגה״. הפרדוקסליות הגלומה באמירה זו באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן להכחיש אותה מכיוון שיש בה הגדרה מעגלית של ״העם״. הפלג הימני-ציוני במדינת ישראל מיישם אמירות כאלו לעיתים קרובות. תחת השקפת העולם הזו - של חוק הנאמנות של ליברמן למשל - התמיכה בשלטון של המפלגה הוא הקריטריון המגדיר בקנאיות את המושג ״עם״, ואף לעיתים קרובות מהווה את הקריטריון היחיד המאפשר להגדיר ״עם״ כזה. זו הסיבה שהחברים האמיתיים בעם, למשל הציונים הניציים, הינם אלו התומכים באידיאולוגיה המפלגתית ובמנהיגיה. אלו הפועלים כנגד האידיאולוגיה הזו מוצאים מן הכלל באופן אוטומטי, נחשבים כזרים ל״עם״ ולטובתו. זה בדיוק המנגנון המאפיין את הדרך בה עמותות לזכויות אדם במדינת ישראל הופכות ל״אויבות של העם היהודי״. ז׳יז׳ק מדגיש כי בנקודה זו אנו ניצבים בפני גרסה אכזרית יותר של בדיחה מוכרת: ״הארוסה שלי לעולם לא מפספסת אתי פגישה, מכיוון שברגע שהיא מפספסת אחת היא אינה כבר הארוסה שלי״. באותו האופן ״העם״ תמיד תומך במפלגה, מכיוון שכל חבר של העם המתנגד למפלגה מוצא מן הכלל באופן אוטומטי והופך לאויב של העם.

אוקראינה הטוטליטרית:

אותה פרדוקסליות שתיארתי לעיל הייתה זו שגבתה חיים בקרב שורות המוחים האוקראינים בחודש האחרון. בהיותם מתנגדים לאג׳נדה הרוסית הטוטליטרית - האידיאולוגיה המפלגתית - הוצאו המוחים מן הכלל, והפכו בין רגע לאויביו של העם האוקראיני. אויבים בהם ניתן לפגוע, ואותם מותר להרוג. ייתכן כי הפן החתרני ביותר במחאה האוקראינית בא לידי ביטוי באופן בו אותו גוף פוליטי קרא תיגר על ההגדרה הטוטליטרית של הממשלה האוקראינית ל״עם״. אולי דווקא מתוך כך שהגוף המאורגן פעל כ״עם״ ללא שליט, הצליחו המוחים לסמן את הריק העומד ביסוד הוצאתם מן הכלל והגדרתם כאויבים. כך, הצליחו המוחים להשהות את הסדר הסמלי הקובע מי ״עם״ ומי ״אויב העם״, ולתקף במציאות את עצמם כגוף פוליטי אשר לא זקוק לאסמכתא חיצונית בכדי לקבל את ממשותו. באופן הזה הם הצליחו לסמן מחדש את ממשותה של הסיסמה המרקסיסטית המוכרת האומרת: ״פרולטריון כשלעצמו ועבור עצמו.״

*הטקסט מתבסס על הגותו של סלאבוי ז׳יז׳ק.