בשיחת סלון עם חברתי הטובה ד.א. לפני מספר שבועות הגעתי למסקנה כי לא ברור לי כל כך מי "אתם/ן" - הקוראים האנונימיים שלי בגוף שני. הגעתי למסקנה שלא לקחתי "אתכם/ן" - את הקוראים שלי - בחשבון, או לפחות לא באופן מודע. כך עברו להם מספר ימים ומפה ולשם, בין המילים והדברים, מצאתי את עצמי במעין "דיכאון-סופרים", או מה שהאנגלוסקסים קוראים לו Writers Block. משהו לא זז בי, לא הצליח להתניע, ואכן רפו ידי. ד.א. אמרה לי שאני צריך לקחת את הקוראים שלי בחשבון ולכוון את הטקסט אליהם. אך בכל ניסיון לדמיין את הקהל הזה נותרתי מול ריק. הרי לי אין באמת קהל, אינני כותב בשביל אף אחד, ובפרט בשל כך שאני דוגל באותם אידיאלים לקניאניים (ואולי בניימיניים) של כתיבה. והרי ריק יכול להתמלא רק על ידי עודפות, והיא חומקת ממני ומותירה אותי בסחרור כפייתי של כתיבה שפשוט אין לה קול.
לשמחתי, הדבר הכה בי לפני כמה ימים. הבנתי פתאום מי "אתם/ן" - הקהל שלי, ואת הסיבה שמצאתי את עצמי בכזה IMPASSE. העניין הוא שאינני כותב לקהל של לקניאנים, ואף לא לפילוסופים, וגם לא לאנשי ספרות, ובוודאי שלא לקהל הרחב. אני כותב לאלו שמעניין אותם מעט, שמסקרן אותם מספיק כדי לקרוא. לאלו אשר מרגישים דחף כלשהו להיפתח לחוויה המגולמת בטקסט אך זו אשר לאו דווקא יש לה תוצרים טקסטואליים. מעבר לכך, הבנתי כי אני כותב בדיוק בשביל אנשים בעמדתה של ד.א., אלו הסקרנים/יות, הצמאים/ות לדיבור, למילה שתחצוב עוד דבר או שניים בעצמם/ן. הבנתי כי אני כותב למי שהוא פציינט, לאנליזנט הדמיוני - הסתמי - שמציץ מבין השורות, היכן שהטקסט עומד מלכת, בכדי לנסוך בעצמו הוויה.
אל נא תשלו את עצמכם/ן. מי שהוא פסיכולוג, ופסיכואנליטיקאי בפרט, לא יכול ללמד את המטופל ולו חצי דבר על עצמו. הסובייקט הוא היחיד המכיל את הגישה והיכולת לנסח את האמת הזו. ואכן הדברים בבלוג הזה לא נכתבים בכדי ללמד אתכם/ן על עצמכם באופן בו אנחנו רגילים - "את היסטרית", "אתה ילד רע". אינני בא לאבן אתכם/ן לכדי נציב מלח שכזה. לא. במקום הזה אני מתכוון לנסות לסדר, לארגן, ללטף, את הידע, בכדי שהאמת שלכם/ן, מבין הריסותיו, תוכל לבצבץ.
אם כן, עם הרעיון מגיעה גם הפרקטיקה. מול האידיאל יש גם לפתח מתודה קונקרטית. והיא אכן רוקמת עור וגידים ברגעים אלו. אוכל לגלות לכם/ן כי עליכם/ן לצפות לשינוי מבני באופן הכתיבה, ולהתמקדות רעיונית מסוג אחר. לפוסטים קצרים יותר, אך קולעים יותר, ובעיקר מעוררי תהייה וסקרנות. אל חשש, המטרה איננה להפוך את הכתיבה לדבר מה מעולם ה-POP, אלא בצורה האלגנטית ביותר לסקרן, ולאפשר לכם/ן להגיד משהו נוסף - מה שלי אין שום יכולת להגיד - על עצמכם/ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה