תינוקות וחתולים הם יצורים מפונקים ואנוכיים. בגלל זה, האהבה חסרת הגבולות שאנחנו נותנים להם תמיד מביאה אותי לשאול - "האם הם בכלל מסוגלים לאהוב בחזרה?" הרי אם אנחנו נולדים כדף-חלק (טאבולה-רסה), או לפחות כמעט-לגמרי-חלק (אם ניקח בחשבון את הנובל של נועם חומסקי), הרי די ברור שתינוק בן-יומו, שבקושי מצליח להבדיל בין אף לפטמה, לא נמצא בהתלבטויות קשות בניסיון לנסח לעצמו מושג מורכב (ובשביל חלקנו מורכב מדי) כמו האהבה.
[האהבה היא לא כוח מולד, או נטיה רגשית המחווטת למבנה הטבעי של הסובייקט.]
ועכשיו נשאלת השאלה - אם התינוק לא נמצא ביחס של "אהבה" אל מול אמא או אבא איזה יחס הוא כן מקיים איתם? אם לתינוק אין מושג של "אהבה" בימיו הראשונים מה כן יש לו? כאן אפנה ברשותכן בשנית לחתולה שלי לעזרה ואטען שלתינוק בראש ובראשונה יש צורך. בני-אדם (וחתולים) נולדים עם מגוון של צרכים אורגניים קבועים הדרושים בכדי לחיות. מכיוון שהם נולדים הרבה לפני שהם בשלים לפעול בעצמם בעולם, בשנים הראשונות של החיים שלהם, תינוקות לא מסוגלים למלא את הצרכים שלהם. הם נמצאים בתקופה ארוכה של חוסר-אונים בשל השלב ההתפתחותי המוקדם (אך החמוד) שלהם. בהתאם לזאת, כפי שפרויד אומר, תינוקות וילדים נולדים כשהם נתמכים ותלויים במבוגרים המטפלים בהם וממלאים את כל הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם. העובדה הפיזיולוגית הזו - הנובעת מחוסר-האונים של התינוק - גוזרת על ה"טבע האנושי", מן הרגע הראשון, להיות מכוון על ידי הטיפול או היחס החברתי.
[התינוק תלוי באחרים שיספקו את צרכיו הבסיסיים ביותר.]
האחרים, או המבוגרים המטפלים, מקיפים את הילד ויוצרים את הסביבה החברתית הראשונית שלו. הם מספקים לו דוגמא ועונים על הצרכים שלו כאשר הם צצים ככה סתם משום מקום. עם זאת, כפי שכולנו יודעים, לא ניתן להבין בדיוק מתי התינוק צריך משהו אחד או משהו אחר באופן טלפטי. ואכן, אחרי תקופה נהדרת ברחם - מקום בו כל הצרכים של התינוק נענו באופן מיידי - בימיו הראשונים התינוק ניצב מול דמויות מטפלות קצת נאיביות שלא מבינות מה הוא רוצה באופן אוטומטי עד שהוא תובע אותו. בהתאם לזאת, בכדי שהצרכים שלהם יטופלו, בני-אדם צעירים חייבים לקחת על עצמם את המשאבים של המסמנים (signifiers) של השפה - של העולם של המבוגרים בו הם מוצאים את עצמם משוקעים - ולנסח בצורה כזאת או אחרת תביעה. כך, דרך ניסיון וטעייה התינוק מתחיל לאמץ את האופן שבו האחרים מתנהגים ולתקשר איתם באמצעות סימנים, תנועות, וקולות. הצורך של התינוק מומר לתביעה כאשר הוא בא לידי ביטוי סמלי על ידי הילד, אך בהתאם לתנאים של האחרים ("תמצמץ פעם אחת אם אתה רעב"). באופן הזה, הגוף האורגני של הצרכים משוכתב על ידי מסמנים, ונדחף ליצירת תביעות הממוסגרות על ידי הסימן או השפה.
[הרצון מסופק רק כאשר הוא בא לעולם כתביעה מנוסחת.]
בסופו של דבר תינוקות וחתולים הם יצורים מתוחכמים, הם לומדים להשתמש בסימנים ובשפה כדי להשיג כמה שיותר ממה שהם רוצים וכמה שיותר מהר. אך כאשר הצורך מתורגם לתביעה, כאשר הוא מנותב דרך הסדר הסמלי של התביעה, נוצרת איתו סדרה חדשה של דאגות והשלכות אשר הינן זרות וחיצוניות לקיום של הצורך המקורי (הקיום הפיזיולוגי). כאשר הצרכים מופנים אל האחרים ומתוך כך מנוסחים בתביעות, הם כבר לא באים לספק אך ורק את הצורך הפיזיולוגי הבסיסי, אלא (כמו שכולנו יודעים) הם גם באים לספק את התשוקה לתשומת הלב והחיבה של הדמויות המטפלות אליהם התביעה מופנית. כמה פעמים הורים מתעוררים באמצע הלילה לבכי של התינוקת/חתולה, רק כדי לגלות שהיא בעצם לא צריכה כלום חוץ שהם יראו לה שהם מוכנים לבוא? בהתאם לזאת אנו מסיקים כי התביעה (כאשר היא מנוסחת בשפה) מצביעה על מימד אחר שלא נכלל בצורך, המימד של התשוקה של האחרים - החיבה והאהבה שלהם. המרחב הזה, ללא עוררין, נמתח מעבר לספירה המוגבלת של הסיפוק של הצורך הפיזיולוגי הספציפי.
[הניסוח של הצורך כתביעה מביא לעולם את המימד של התשוקה של האחרים.]
לאקאן מתעקש, כי כל תביעה - כאשר היא מופחתת מן הצורך הראשוני - הינה בסופו של דבר תביעה לאהבה; כי כאשר הצרכים מנוסחים כתביעות הם מסמנים - כתופעת לוואי - דבר-מה השוכן מעבר לתביעה לסיפוק הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים - את התביעה לתשומת-הלב והחיבה של האחר אליו התביעה מופנית. תקשיבו לילדים ולחתולים שלכם! כשילד צעיר אומר לאמא שלו "אני צמא!", ייתכן שהוא אכן מתכוון לכך שהוא רוצה שהיא תביא לו את בקבוק המים שעל השולחן, אך מעבר לכך הוא רוצה שהיא תביא לו אותו, שהיא תפנה אליו את תשומת-הלב, את החיבה שלה. שתראה בו כאובייקט של התשוקה שלה. שתשתוקק לספק ולאהוב אותו.
ואכן, התשוקה, לפי ההגדרה הלאקאניאנית שלה, היא בדיוק מה שנותר כאשר הסיפוק של הצורך מוחסר מן התביעה המנסחת אותו. היא בדיוק השארית שנותרת מתוך כך שהתביעה תובעת משהו שנמצא מעבר לסיפוק הישיר של הצורך הספציפי שהוא סיבתה. במילם אחרות, התשוקה, מתקיימת כהפרש שבין הצורך והתביעה. מתוך כך אנו מסיקים כי כל תביעה לסיפוק של צורך הינה בבסיסה גם תשוקה לאהבה.
[התשוקה היא השארית של ההחסרה של הצורך מן התביעה, היא ההפרש בין הצורך ותביעה.]
אך מה היא בדיוק אותה האהבה של האחר המלווה את התביעה? לאקאן אומר כי התשוקה לאהבה של האחר היא בעצם התשוקה ליכולת של האחר לחשוק, לחלק באחר שחושק. במילים אחרות ניתן לומר כי לנאהב מופנית התביעה: "תן לי את החלק בהווייתך שהינו חושק!" ואכן, זה נשמע מוכר לאלו מאיתנו האוהבים... התביעה הזו לקבל אהבה, לא כסיפוק של צורך, אלא כסיפוק של התשוקה לתשוקתו של הנאהב.
[התשוקה לאהבה היא התשוקה לתשוקתו של הנאהב.]
עם זאת לצערנו למלא את התשוקה הזו זה ממש בלתי אפשרי. הרי בני-אדם, כמוני וכמוכם/ן, לא מכילים איזה חלק מוגדר בגוף או בנפש (החלק המשתוקק) שהוא איזה קניין-פרטי אותו אנחנו יכולים לתת לבן-אדם אחר במתנה. אף אחד הוא לא הבעלים הבלעדי של היכולת שלו להשתוקק (ואולי זו הסיבה שהתשוקה כל כך פרועה ובלתי נשלטת). בהתאם לזאת, אל מול התביעה של האוהב, הנאהב נותר חסר-אונים - אין לו שום יכולת לענות על התביעה, לא באמצעות עונג ולא באמצעות הבטחה אשר יהיו שקולים למה שהתביעה לאהבה דורשת מלכתחילה. כל מה שהנאהב יכול לעשות זה לתת סממנים מוסכמים ומעושים לכך שהוא אכן אוהב; להציע באופן חוזר ונשנה אינדיקטורים המדמים או מזייפים כאילו הוא באמת נותן לאוהב את מה שאין לו לתת מלכתחילה. אינדיקטורים להוויה האוהבת שבתוכו אשר מתיימרים באופן שקרי להיות ההוויה הזו עצמה. ממלאי מקום שרק יכולים להעמיד פנים כאילו הם ממלאים את הפער בין האוהבים. הכישלון הנצחי והחוזר הזה של כל האינדיקטורים של האהבה בייצור מענה מספק לתביעה של האהבה מותירים במקום הזה "שוליים" של אי-סיפוק תמידי, שוליים מהם כל הזמן חוזרת ונשנית התביעה המחודשת לעוד ועוד סממנים. וחוזר חלילה.
[התביעה לאהבה הינה חסרת מענה שלם ובלתי נגמרת.]
הנאהב אשר באמת ובתמים אוהב בחזרה לא מסוגל להגיד את האמת, כמו: "הלב שלי לא באמת שלי בשביל לתת", או "אני לא יכול לתת הבטחות שאני יודע שאני לא יכול לקיים". זו הסיבה שלאקאן אומר כי רק שקרנים יכולים לענות בפה-מלא לתביעה לאהבה - "אהבתי היא שלך!". זאת מכיוון שבדיוק מה שהתשוקה לאהבה דורשת לא יכול להינתן או להיות מושג בשום צורה ("אהבתך היא לא שלך, היא בשבילך.")
אותם סממנים של אהבה להם אנחנו נהנים לסגוד בקומדיות הרומנטיות והספרים, הינם בדיוק אלו המביאים אותנו להשמיט או להתעלם מחוסר-האפשרות ההופך את האהבה לדבר מה כל כך מיוחד. הסממנים הללו הינם שקרים יפים המגרים את התשוקה, פנטזיות חסרות סיכוי אשר שואפות לגלם לשווא "ריק" בלתי-ניתן-להחלפה. אך האהבה הינה בדיוק הקבלה של הריק, היא הויתור על המילים שיסבירו למה ויבטיחו המשך; היא התנועה מהתשוקה-אל-"משהו", אל האהבה של ה"כלום".
וגם you need the eggs
השבמחק