בבתי הדין של רוב המדינות המערביות בעולם היום אדם יכול לתבוע צו הרחקה מאדם אחר מכיוון שהוא הטריד אותו. הצו מממש איסור חוקי על המטריד מלשהות ברדיוס של 100 מטרים מן הקרבן. כמה שהאמצעי החוקי הזה הינו חשוב ומשמעותי (ומצליח במקרים מסויימים להביא רווחה ונחת לקרבן, ואף להציל חיים!) מנגנון זה מגלה לנו גם דבר מה מן האופן בו אנו מתגוננים מן הפן הממשי הטראומטי (traumatic Real) של התשוקה של האחר.
כשחושבים על כך, יש משהו אלים באופן איום בהפגנה של התשוקה של אדם אחד כלפי אדם אחר גם כאשר היא איננה מגולמת באקט של אלימות ופגיעה פיזית. את העדויות הייחודיות לכך ניתן לאסוף מאנשים שונים. מעבר לנער העילג המנסה לפנות לאישה באמצע הרחוב, או בתחנת האוטובוס - דוגמא ברורה לחדירה אלימה למרחב הפרטי - אלימות זו באה לידי ביטוי גם בתופעות של זוגיות נורמטיבית. לדוגמא, ניתן לזהות את האלימות ביחסי הכוחות בין בני הזוג המתנשקים בציבור - את הבעלות על האובייקט מצד אחד (היא שלי) ואת הביות וההחזקה של הפאלוס ביחס לאובייקט היחיד (הוא שלי); או ממבטו של האדם השלישי, את החדירה הבלתי נסבלת למרחב הפרטי המובטח לו באווירה הפוליטית העכשיוית. הדוגמאות רבות ומגוונות ונוגעות בכך שהבעת תשוקה נושאת בחובה חדירה למרחב שהוא פרטי, סובייקטיבי, ובהתאם לזאת, על פי הגדרתה, פוגעת באובייקט גם במקרים בהם הנמען של התשוקה מסכים ושמח למלא את המקום הזה - של אובייקט התשוקה.
התשוקה הינה מסוכנת, ויכולה לקבל פרשנויות שונות על ידי סובייקטים שונים עם מבנים סובייקטיביים שונים (נוירוטי, פרברטי, גבר, אישה, וכו'), ובהתאם לזאת להשפיע באופן ממשי על הנפש והגוף. זו הסיבה שיש לשים לב לסגנון הסובייקטיביות המרומז בעיסוק האובססיבי בפנים ה"מטרידות" של התשוקה. ניקח לדוגמא סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' בו כל דבר שהאחרים עושים (פונים אלי, מסתכלים עלי...) הינו איום פוטנציאלי. סגנון אשר יכול להיות מאופיין על ידי המשפט האלמותי של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר "L'enfer, ce'st les autres" (הגיהנום, הוא הזולת), וכאשר מנסחים אותו בהקשר של ההבדל המיני - "הגיהנום, הוא האחר (גבר/אישה)". בו כל תנועה של אחר נמדדת ביחס לזדוניות הפוטנציאלית העומדת מאחוריה ביחס לעצמי.
ההתייחסות אל האחר (גבר/אישה) כאיום מתמיד, והעיסוק האובססיבי באופנים שונים בהם איום זה מטריד אותנו, אינם נחלתם הבלעדית של אלו המוגדרים בסיטואציה כאובייקט התשוקה (של נשים מוטרדות, וכפי ששובניסטים רבים נוטים לטעון - של פמיניסטיות חסרות חוש הומור), אלא גם נחלתם של אלו החרדים מן הכוח ההרסני של אובייקט זה (גברים החרדים משמע קול של אישה שרה). עמדה זו, הרואה באישה כאובייקט מטריד, עוסקת בכך באופן אובססיבי גם כן - ככל שהיא מכסה את האישה ומסתירה אותה היא מפנה אליה יותר תשומת לב ותוהה לגבי מה שמסתתר מתחת לכיסוי. כך, אנשי הטליבאן אשר כופים על נשים להתהלך כאשר הן מכוסות לחלוטין, אוסרים עליהן לנעול נעליים עם עקבים קשים (ממתכת או עץ) בכדי שיוכלו ללכת מבלי להרעיש ברגליהן וכך להסיח את השלווה הפנימית וההתמסרות של הגברים לאל.
בשני המקרים הללו ניתן לזהות פרדוקס (הפרדוקס של הערך-המוסף של ההתענגות): ככל שהאובייקט מכוסה, כך השארית המינימלית שלו מפריעה לשלוותנו באופן אינטנסיבי יותר. בהתאם לזאת, בהתקלות שלנו בתופעות כגון עמוד הפייסבוק "גברים באוטובוסים" (ומצד שני קמפיינים הקוראים לנשים להתלבש בצניעות) יש לתהות האם הוא מהווה כלי פוליטי או אידיאולגי גרידא, או גילום של סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' המציב עדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, לצד צילומים של "מפסקי רגליים" באוטובוסים בניסיון לעשות רציונליזציה לעיסוק האובססיבי בפן הממשי הטראומטי של התשוקה של האחר. את התשובה לכך ניתן לשמוע מהדהדת אך ורק בלא-מודע.
בנקודה זו, בה אנו קוטעים את הדיבור ברגע של חוסר-מוצא (בהתאם לסשן אנליזה לאקניאנית המסתיים ב-impasse ולא בצו 50 הדקות המקובל בטיפול פסיכולוגי), אפנה אתכם לפתגם הגליאני מוכר האומר כי: "רוע שוכן באותו המבט הרואה רוע בכל דבר מסביבו", ובאנגלית “Evil resides in the very gaze which perceives Evil all around itself.” או במילים אחרות, אם ננסה לקשר אותו לחוסר-המוצא המערער בנו כעת - חוסר-הסובלנות כלפי האחר שוכן באותו המבט התופש את כל אלו הסובבים אותו כאחרים חסרי-סובלנות ומסיגי גבול.
אז אתה בעד או נגד הטרדה/ חוסר התחשבות באוטובוסים?
השבמחקהטרדה/חוסר התשבות באוטובוסים הינה התשובה שנותן סובייקט הנדחק בין רגליהם של שכניו למושב, או זה החרד מן ההשחתה של בגדי המיני, לפן הממשי הטראומטי של התשוקה של האחר. אינני בעד או נגד תשובה זו או אחרת, הפסיכואנליזה (או לכל הפחות הזרם המאפיין את הכתיבה שלי) איננה באה לקבוע נורמות ולעצב מושג של "אדם בריא", אלא לתת לסובייקט להופיע במקום שמופיעות רק מילים (או עמודי פייסבוק).
השבמחקהאתיקה של הקליניקה איננה מכוונת לאידיאל כלשהו אלא לנאמנות לתשוקה שלנו. כל אחת ואחד עם תשובתו שלו. אף תשובה איננה נכונה, ואף תשובה איננה שגויה, אלא - כפי שוודי אלן קרא לאחד מסרטיו האחרונים - מה שעובד (whatever works). במה שלא עובד אפשר לטפל.
אולי זאת הבעיה עם הפסיכואנליזה בכלל, היא הופכת את הדיון באמת מוסרית אובייקטיבית לבלתי אפשרי. באשר לוודי אלן, מה שעובד לו ולאשתו זה עניינם הפרטי, אבל החוק למשל נדרש להכריע באופן כללי ולהציב גבול חד משמעי, גם אם שרירותי. נגיד גיל 18. יש מקרים בהם יש תשובה נכונה ותשובה לא נכונה, ואפשר להתווכח עליה, אבל אי נקיטת עמדה היא מתן לגיטימציה לכל התנהגות. התשוקה/ חוסר תשוקה של האחר לא פחות חשובה מנאמנות לתשוקה שלנו.
השבמחקהדיון באמת מוסרית אובייקטיבית נהיה בעייתי עם אמצע המאה הקודמת, בפרט לאור התנפצות חלום הנאורות באחד האקטים הנפשעים של האנושות אשר נעשה על ידי מערכת רציונלית וחילונית לחלוטין. עם זאת, דווקא הפסיכואנליזה היא אחת מן הדיציפלינות הרואות באתיקה כהנחת יחס. בכדי להבין מה הכוונה יש להפריד בין שני רבדים אותם מבלבלים לעיתים קרובות בדיון ממין זה - מוסר, ואתיקה.
מחקמוסר זה מה שאומרים לך שלא נכון לעשות, זו המוסכמה החברתית של מה מותר ומה אסור - והיא אכן שרירותית, או לכל הפחות נגזרת של מערכי הכוחות והמבנים החברתיים ההיסטוריים הנקודתיים. ובהתאם לזאת לא המוסריות לא יכולה להיות "אוניברסאלית" בשום צורה שהיא - היא פרטיקולרית ולא אוניברסאלית.
אקט נעשה ביחס לאתיקה כאשר הוא נעשה ביחס לאקסיומה כלשהי אותה לא ניתן לבסס על הדעה הרווחת בחברה. במילים אחרות, אקט הנעשה בתוך מרחב של אתיקה איננו נובע מהצדקה חיצונית - רציונליזציה - אלא לא ניתן להצדקה בכלל. מה שנקרא אקט "סינגולרי". האתיקה של הפסיכואנליזה היא האתיקה של הלא-מודע, או של הסובייקט של הלא-מודע. אקט אתי בפסיכואנליזה, או האתיקה של הקליניקה, נמדדים ביחס להנחה כי ישנו סובייקט, או כי ישנו לא-מודע, וכי האגו, או ההזדהות החברתית (המוסרית) שלנו איננה הסוכנות היחידה המאפיינת אותנו בתור בני-אדם. כי יש משהו מעבר לחיה העדרית שאותה צריך למשמע בעזרת חוקים.
הספירה החוקית, של החוק, איננה עוסקת באתיקה, אלא בהחלטות לגבי מילים ודברים (אשר נעשות לרוב על ידי גברים), במוסר - והרי לאקאן מדגיש כי החוק הוא אינסטרומנט התענגות גברי. החוק איננו אוניברסאלי, הוא פרטיקולרי לחלוטין - דרכו עוברים רק הדברים שהוא מתיר.
בהתאם לזאת החוק לא אומר דבר לגבי הסובייקט הנתון לחוק, אלא אך ורק לגבי הסובייקט הקובע אותו (אשר הינו לעיתים גם סדיסטי למדי). החוק איננו מלמד אותנו דבר לגבי גברים באוטובוסים, וגם לא לגבי נשים השרות בציבור, הוא בעיקר מלמד אותנו דבר מה לגבי ההגמוניה המקבעת אותו. בפוסט זה דווקא ניסיתי להדגיש את הפן הסובייקטיבי המעניין שיכול לעלות מן התופעה של העמוד "גברים באוטובוס" - דווקא כיוונתי לאמירה אוניברסאליות כלשהי שניתן להגיד לגבינו כאנושות.
תחזור
השבמחק