ורדה רזיאל ז'קונט והשיח של ההיסטרית

    על תגובתה הגחמנית של ורדה רזיאל ז'קונט למכתבה של נערה בשם ליטל ניתן ללמוד בכתבה המדויקת שנכתבה על ידי חברתי הטובה דפנה איזנרייך. לא צריך לרדת יותר מדי לעומקם של הדברים בכדי להבין שרזיאל ז'קונט מבצעת ניתוח לא-אחראי הנובע מעמדה ראקציונרית ביחס לגוף והתנועה הפמיניסטית וההשלכות הקונקרטיות שמאבק זה יוצר במציאות ההיסטורית. כך אני רואה את הדברים, ואני ממליץ לקרוא רבות על כך בבלוגים רבים וטובים אחרים. עם זאת, בתמלול התגובה של רזיאל ז'קונט עניין אותי במיוחד השימוש במושג "היסטרית". מנחת התכנית משתמשת במושג זה מספר פעמים בניסיון לתאר את התנהגותה של המתלוננת כמוגזמת, מדמיינת, ובאופן מסוים גם מניפולטיבית ונצלנית. לראייתי, מעבר לבליל המילים המאפיין תכניות רבות בז'אנר "הפסיכולוגיה בגרוש", מילה זו בלטה בעיני, וזאת בפרט לאור ההשפעה העמוקה שהייתה למושג זה על הפסיכואנליזה והפרקטיקה הפסיכולוגית בכלל, והדיסוננס בין היישום הטיפולי שלה בקליניקה לבין התגובה הגסה שרזיאל ז'קונט מנסחת בתכניתה.

[הבהרה מסוימת לפני שנתחיל: המושג "היסטרית", בא לסמן על מבנה פורמלי של שיח - "שיח ההיסטרית" אשר

איננו מכיל יחס למין או מגדר בשום צורה שהיא - גם גבר וגם אישה יכולים להירשם תחת עמדה היסטרית]

    המושג "היסטריה" עבר אינספור גלגולים לאורך ההיסטוריה. מדובר במושג עתיק אשר אבד עליו הכלח שוב ושוב, כאשר בכל תקופה הוא חוזר בצורת ידע בגלגול סמנטי מחודש. ניתן להעלות מבין הדפים בקלות את ניסיונות הקטגוריזציה הבנליים של ההיסטריה החל מהרחם הנודד אצל היפוקריטוס, ועד החיפוש אחר הפגיעה הנעלמת אצל שרקו. ההיסטריה נחשבה בעבר כריבוי, כאחדות, ככלום; כישות, כשיבוש, כאשליה; כאמיתית אך מוליכה שולל; כאורגנית, או מנטלית; כקיימת אך לא קיימת; כנשית, כעל-מגדרית; ועוד. בהתאם לזאת, בכדי לדבר על ההיסטריה (ויש לשים לב כי בניסיוננו לדבר על היסטוריה, ההיסטריה בעצם גורמת לנו לדבר) הניסיון לאתר בין כל התזות השונות (והסותרות) אלמנט משותף כלשהו הינו חסר סיכוי. זאת מכיוון שגם בבחינה כוללת וגם בבחינה פרטנית אף אחת מהן לא מצליחה לפתור את המסתורין של ההיסטרית; אף צירוף של התזות אודות ההיסטריה אינו מצליח לחשוף את האמת השלמה שלה, ואף אחת מהן לא מסוגלת לתפוס את האובייקט שלה ולהכפיף אותו תחת סך מסוים של ידע בעצמה. אם כן, בלי מכנה משותף תוכני נסתפק כעת בכך שנקרא לסדרת התזות האינסופית של הידע אודות ההיסטרית "היסטריה", ובכך שניתן את השם "היסטרי" בדיוק לאותו אובייקט אשר לא ניתן לתפיסה או הכפפה תחת הידע של סדרת התזות הנ"ל (ובאופן הזה נותר כאובייקט א-היסטורי המתחמק אפילו מן ההיסטוריה של עצמו). ננסח זאת כך: אם היסטריה היא סדרה של טענות בנוגע להיסטרי, ההיסטרי הוא בדיוק מה שמתחמק מאותן טענות, וחורג מהידע הזה.

   ההיסטריה קשורה בראש ובראשונה לאקט של שאילת שאלה, ובפרט למעמד האנושי היסודי של ההשמה תחת השאלה (להיות זו הנשאלת). ההיסטרית היא זו השואלת את השאלה בעוד היא מכפיפה את גופה הנגוע (אך בדיוק זה שנותר אילם) בידיה של הרופאה או הקלינאית בכדי לקבל תשובה. כך עשתה הנערה ליטל מול רזיאל ז'קונט; היא שאלה שאלה לגבי סימפטום אשר באופן בלתי מוסבר דוחק בגופה (במקרה של ליטל היא מעידה על סיוטים למשל). במכתב היא מפצירה ברזיאל ז'קונט לתת תשובה, לייצר את הידע שירפא אותה - "מי אני עכשיו?".  כך שוב מכונן המעגל בו הידע, אשר בשום אופן לא יכול לנסח את הסימפטום ההיסטרי, מופק על ידי הדרישה שלו. זה הוא הטבע האניגמטי של ההיסטרית, הפיצול העמום בין ההתנגדות לדיבור (לניסוח הידע על העצמי), לבין היותה גורם המכונן דיבור (וניסוח ידע). זהו השיח של היסטרית.

השיח ההיסטרי הוא זה המייצר דיבור, אך לא מסוגל לדבר בעצמו.

    במילותיו של לאקאן - ההיסטריה הנה חימרה (מפלצת אגדית בעלת איברים לא תואמים). בדומה לספינקס היא מציבה בפני אדיפוס את החידה בתצורתה ההיסטרית. מציבת החידה באופן זה מצווה, מתוך העמדה של הסוכן של השיח (מי שמכונן אותו), על האחר לענות, ומכניעה את עצמה ואת גופה לכוח של התשובה שלו. "ספר לי! ענה לי! כל מה שתאמר יהיה אני!". באופן הזה, ולאור ההכרה בלגיטימיות של השאלה שלה, היא מעלה אותו למעמד של מי שלו מונחת היכולת לייצר את הידע (אדון) שיגלם את התשובה לשאלתה. החידה שלה מניחה מראש את האחר (הכומר, הרופאה, האנליטיקאית) אשר להם יש את היכולת לפתור אותה.

דרישתה של ההיסטרית, "ספר לי מי אני?", מניחה את ההיררכיה מול האחר, "אני מה שתגיד לי".

    החידה של ההיסטרית חושפת את התלות הסמלית של הסובייקט באחר. היא מדגימה כי כל אקט של דיבור מתווך דרך המקום של האחר המכונן את הדובר כסובייקט - כקיים ("מי אני?"). במילים אחרות, על ידי כך שהאחר עונה על שאלתה של ההיסטרית (רזיאל ז'קונט במקרה הזה) הוא בעצם מכונן את הקיום שלה כדוברת. עם זאת, כל תשובה, ובפרט אלו הנגועות בספציפיות, מצמצמות את הסובייקט (את החידה העמוקה אודותיו) לאובייקט סופי. "מי את? את מגזימה, טיפשה, אישה, בתולה, חולת נפש." כאשר חדה ההיסטרית לאחר את חידתה היא מקבלת כתגובה את התשובה המאב(ח)נת אותה, ההופכת אותה לאובייקט - באותו האופן בו סך התיאוריות אשר ניסו להגיד דבר מה על ההיסטרית, לענות על חידתה, אמרו כל דבר על ההיסטרית פרט לאמת שלה: דרך הקלסיפיקציה המדעית כמחלה אורגנית, דרך הפרשנויות הדתיות כדיבוק של שד, כמחלת נפש, ולבסוף בפרשנות המבזה של מאמידת פנים - כמי שבודה את הסימפטום שלה ובכלל איננה חולה - עמדתה של רזיאל ז'קונט, אשר קדמה לציווי לצאת להתרועע עם גברים אחרים. אך ההיסטרית איננה אובייקט פשוט.

האם אני מתמצית בהיותי מגזימה?

אם כן, נסכם את המהלך שלנו עד כה בשלושת הסעיפים הבאים:

1. דרך הצבת השאלה "מי אני?" (השאלה אודות הסימפטום) מכוננת ההיסטרית (כסוכן) יחס מול האחר (קלינאית, כומר) המייצר ידע בצורה של תשובה לשאלה ("את צריכה להתרועע עם גברים").
2. התשובה של האחר לשאלה אודות הסימפטום מאב(ח)נת לכדי ידע את הקיום הסינגולרי של הסימפטום ההיסטרי ושל ההיסטרית עצמה (את מכשפה, מגזימה, מעמידת פנים).
3. אף תשובה כזו לא מצליחה לפתור את החידה של ההיסטרית, כל תשובה נכשלת בהכפפה של האובייקט ההיסטרי (האובייקט החורג מן השפה).

    אם כן יש לנו הצבת שאלה, ומענה אשר תמיד נכשל במתן תשובה אמיתית המספקת את התשוקה של השואל. ההפצרה באחר לייצר תשובה דווקא דוחפת את הידע לקצה גבול היכולת, ומדגימה את האימפוטנטיות שלו ביחס לאמת אשר הוא מתיימר לייצר (אני אינני "לא-בתולה"). בהיותו מנותק מן האמת של ההיסטרית, הידע נכשל בניסיונותיו להכפיף אליו את ההיסטרית. כישלון זה הוא מה שמזין את החידה שוב ושוב, ובעצם מדגים לנו כי ביסודו של תהליך ייצור הידע עומדת החידה ההיסטרית. זאת הסיבה שההיסטריה לא יכולה להיתפש כשאלה עכשווית אשר תקבל תשובה מחר. ההיסטריה הנה חידה, ותיוותר חידה.

    עם זאת, מתן התשובה לחידה ההיסטרית איננה הבחירה האפשרית היחידה. עמידה דוממת אל מול החידה הינו אקט, אין להתווכח על כך, אך לא מדובר באקט אשר מייצר ידע היסטרי מהמקום של האחר כסוכן (במובן בו הדיבור שולל את הידע). בכך שאנו בוחרים לא לענות על החידה אנחנו אנו נותרים נאמנים לאמת של ההיסטרית, אנו מאפשרים לחידה לדבר בשביל עצמה. זו בדיוק העמדה שנקט בה פרויד בטיפול שלו במטופלים היסטריים, ומה שמכווין היום אנליטיקאים מנוסים בעזרה למטופלים אשר הנמצאים בעמדה בה כותבת המכתב נמצאת על פי רזיאל ז'קונט. מה שהפרקטיקה הפרוידיאנית עושה הוא לעזוב את השדה של השיח ההיסטרי, ואת יחסי הכוחות המכוננים על ידיו, ולהתייצב אל מול המטופל דרך המבנה של השיח האנליטי.

    השיח האנליטי - השיח של פרויד - מתייצב אל מול ההיסטרית דרך חוסר המענה לדרישתה - אי מתן תשובה. באופן הזה מפריד פרויד בין הסובייקט השואל את השאלה, לבין השאלה עצמה. באופן הזה הוא גורם לאובייקט התשוקה המניע את האדם לנסות לומר משהו על ההיסטרית - "מי אני כאובייקט תשוקה?" - להיות מוצב תחת ההיסטרית עצמה. כמי שהוא האובייקט היוצר את השתוקה, וגם הגורם לו.

    רזיאל ז'קונט בחרה להדגיש את הפן ה"מוגזם", את הסימפטום בגילומו הגופני אצל המתלוננת. היא בחרה לקחת עמדה פטישיסטית, ואולי אפילו פרברטית, של מי שמזהה את האיבר הדואב עם הגורם של הסימפטום, ואז שוטח בפני אותו איבר האשמה מוסרית מופרכת. אך ה"תחבולה" של ההיסטרית איננה זו של הפרברט. ההיסטרית מציעה את החידה ("מי אני?") בכדי לעורר את התשוקה לדָבר (לייצר ידע), אך בדיוק ברגע בו מוצעת התשובה לסגת ולא לתת למענה לתפוס צורה; להציג את עצמה כאובייקט הנחשק, וכאשר ההצעה הזו נלקחת ברצינות, לסגת ולא לאפשר לאותה הגדרה לקבע אותה. מערכת יחסים זו באה לידי ביטוי בין ההיסטרית לקלינאית ולא כפי שרזיאל ז'קונט הציעה בין המטופלת לאותו ידיד, או לעדת הגברים אתה היא מציעה לה להתרועע. ההיסטרית עושה את הקלינאית לעדה לסבל שלה, היא מפצירה בה לתת שם לסבל שלה. אך מתן השם איננו יכול לעזור, הרי יום אחרי מתן הטיפול, הכאב איננו נמוג, אלא עובר לאיבר אחר. הדיאגנוזה נכשלת. וכך גם רזיאל ז'קונט.

אם כן, ההיסטרית מתחילה בעמדה: "אני מה שתגידי לי", ומסיימת בעמדה: "כל מה שאני, לא ניתן לאמירה". אל מול תנועה זו, ישנן שתי תגובות אפשריות:

1. זו של השרלטנית, הנותרת בשיח של ההיסטרית ומייצרת גוף של ידע מולו השאלה נמוגה. ידע אשר לעולם חוטא לאמת של ההיסטרית. זו היא עמדתה של רזיאל ז'קונט, עמדה לא-טיפולית, לא-אנליטית, ומאפיינת הבנה רדודה ביותר בהתמודדות עם מטופלים אותם היא מגדירה בעצמה כהיסטריים.
2. זו של האנליטיקאית, אשר לא מגיבה לשאלה, אשר תגובתה יכולה להיות מתומצתת בתגובה הדוממת "אני מזהה כי זו היא שאלה" - תגובה אשר לא עונה לדרישתה של ההיסטרית.  השאלה של ההיסטרית אודות עצמה. באופן הזה האנליטיקאית יכולה לייצר ידע עם יחס לאמת של ההיסטרית, מה שיכול להיחשב כפרשנות פסיכואנליטית - כקבלה של מה שנקרא הלא-מודע.

    אין לי ספק כי לרזיאל ז'קונט אין מושג קלוש במורכבויות המאפיינות את ההבדל בין השיח ההיסטרי לשיח האנליטי. אין עלינו לצפות זאת ממי שבמו ידיה מצליחה לרדד ולהפוך למושא של צרכנות זולה את מה שרבים וטובים מאפיינים כעמדה אתית מעמיקה - האתיקה של הקליניקה. ססמת המאבק הפמיניסטי הנה זו המהווה את האחר של השיח הצרכני, הגברי, הפטריארכלי, שרזיאל ז'קונט מקדמת בתכניתה. הפמיניזם קורא לכינונו של שיח חדש, של חדשנות בשיח. הטיפול של רזיאל ז'קונט בעמדתה של ההיסטרית הוא בדיוק זו המדגים את הכשל, או האימפוטנציה, של השיח הגברי בטיפול ב"ריק" שנפער במציאות ההיסטורית שלנו היום תודות לרבות וטובות המקדמות את המאבק הפמיניסטי. מאבק הדורש דיבור מסוג אחר. יש לזכור כי גם ההמצאה של הפסיכואנליזה נבעה בדיוק מאימוץ עמדה אחרת - דיבור אחר - אל מול ההיסטרית: המקום בו פרויד נותר דומם, והסימפטום מדבר בשם עצמו.

(Jorge Castillo)