בראיון שלא פורסם בין הסופר והפילוסוף דידיה אריבון (Didier Eribon) לבין מישל פוקו, הגדיר פוקו את הזוג ז'אן-פול סארטר וז'אק לאקאן כ"חלופות בני אותה תקופה" – שני הוגים המתורגלים בקריאה של אותם הוגים, המתעסקים בסוגיות זהות, אך מאמצים שתי גישות חלופיות. בעוד סארטר ולאקאן מרכזים את חקירתם בסוגיית הסובייקט האנושי, כל אחת מן הגישות שלהם יכולה להיות מתויגת באופן כללי כ"הומניסטית" (סארטר) ו"אנטיהומניסטית" (לאקאן). האקזיסטנציאליזם של סארטר הינו הומניסטי מתוך כך שהוא מבשר את האוטונומיה והמספיקות-העצמית של האדם, בעוד הפסיכואנליזה של לאקאן הינה אנטיהומניסטית מתוך כך שהיא דובקת בתיאוריה של הסובייקט כשסוע (פרויד), מפוצל, וברמה מסוימת נקבע מבחוץ.
(פוקו ואריבון)
מכיוון שבהמשך הדרך נעסוק רבות בתיאוריה והפרקטיקה של לאקאן אקדיש את הפוסט הנוכחי לניסיון לשרטט באופן סכמטי את ההבדלים והגבולות בין שתי גישות אלו.
ה"הומניזם" על פניו הרבים, הינו בראש ובראשונה תיאוריה אשר שורשיה נטועים באידאלים ליברליים מודרניים. היא צמחה כפרספקטיבה מחשבתית דומיננטית החל מתקופת הנאורות ודבקה ברוב תחומי המחשבה עד המאה העשרים (כפי שפוקו מדגים זאת ב-מילים והדברים). ניתן לומר כי ההומניזם בעצם מהווה את התמה הדומיננטית העומדת מאחורי המחשבה הפילוסופית אודות הסובייקט האנושי בשלושת המאות האחרונות באופן כזה שלא יהיה זה מופרך לראות בפילוסופיה המודרנית (החל מרנה דקארט) ככזו הבאה לידי ביטוי בתוך מרחב המחשבה שהיא מסמנת.
מכיוון שזמננו קצר, ובסיכון לחטוא בפשטנות, אנסה לשרטט את המתווה של החשיבה ההומניסטית דרך מספר הנחות יסוד המאפיינות בכלליות תיאוריות הומניסטיות מקובלות רבות:
[אם אתן/ם מרגישות/ים הזדהות רבה עם הטענות הבאות ראו בעצמכן/ם כהומניסטיות/ים]
- האדם בטבעו הינו סובייקט אוטונומי המקבל החלטות ופועל בעולם באופן אוטרקי ובלתי-תלוי. (סארטר)
- לאדם מודעות מלאה למוטיבציות העומדות מאחורי מעשיו. (סארטר)
- בהתאם לסעיף 1 ו-2 (אוטונומיה ומודעות למוטיבציות), האדם הינו סוכן מוסרי המסוגל להכריע בנוגע למעמד האתי של מעשיו. (עמנואל קאנט)
- הכרעה מוסרית הינה אקט פנימי לאדם המתאפשר לאור יכולתו התבונית לזהות את הטוב או הנכון, או לאור יכולתו המולדת לשיפוט מתוך אמפתיה המגולמת ברגש. (דיויד יום)
- לאדם סך כולל של "זכויות" אותן לא ניתן לקחת ממנו. (ג'ון רולס)
- כחבר בקהילה האדם נתון לחוקים וקודים של פעולה אשר אותם הוא מאמץ באופן חופשי. (ג'ון רולס)
- התכונות המתוארות לעיל הינן אוניברסליות, חוצות תרבות, ומהותיות לאדם.
- האדם כסוכן מוסרי מבצע את החלטותיו לאור החופש האישי שלו לבחור בנתיב המיוחד לו. (סארטר)
תיאוריה הדובקת בחלק או בכל הסעיפים הללו יכולה להיחשב כהומניסטית.
למרות שנוכל למצוא במסדרונותיו של החוג למדעי הרוח מספר לא מבוטל של הוגים המזהים את עצמם כהומניסטים פר-אקסלס, בקרב רוב חוגי ההגות החל משנות החמישים של המאה העשרים התפישה ההומניסטית איננה מקובלת. חוגים אלו רואים בהומניזם כשארית של פרויקט אוניברסליסטי אשר איבד מן האחיזה שלו ביחס לעולם הפרגמנטרי של היום. מושגים כמו "מספיקות-עצמית", “אוטונומיה", “אוניברסאליות", "חופש אקזיסטנציאליסטי", ו"זכויות" נחשבים בחוגים אלו כשרידיהם של פרויקט ליברלי גווע. החל משנות החמישים של המאה העשרים חוג זה של הוגים החל להתגבש תחת הכותרת "אנטיהומניזם". ננסה לסווג את התפישה האנטיהומניסטית באופן סכמטי ובהתאם להנחות היסוד ההומניסטיות:
[אם אתן/ם מרגישות/ים הזדהות רבה עם הטענות הבאות ראו בעצמכן/ם כאנטיהומיניסטיות/ים]
- הסובייקט האנושי הינו תוצר של מבנים וכוחות החיצוניים לשליטתו המידית. (פוקו)
- בהתאם לזאת, האדם הינו חופשי אך ורק בתוך גבולות הבחירה אשר אותם מבנים וכוחות מתווים לו. (מרטין היידגר).
- המבנים והכוחות המניעים ומעצבים את הסובייקט האנושי אינם ברורים, הינם לרוב שקופים, ואף נמצאים בסתירה אחד עם השני. (לואי אלתוסר)
- הסובייקט האנושי נחשב סוכן מוסרי אך ורק מתוך כך שהוא מאמץ קוד מוסרי ספציפי. ההכרעות וההחלטות המוסריות שלו נעשות ביחס לקוד אותו הוא מאמץ. (אלסדייר מקינטאייר)
- הקוד המוסרי אותו הסובייקט האנושי מאמץ הינו בהגדרתו קונסטרוקט (מבנה) היסטורי וחברתי ולא נובע מחוש תבוני או סנטימנט פנימי.
- הסובייקט האנושי נושא "זכויות" אך ורק מתוך כך שהחברה מעניקה לו אותם. (פוקו)
- כחבר בקהילה, הסובייקט האנושי בראש ובראשוני מוגדר כאינדיבידואל ומקבל זהות ביחס לקהילה הזו (זהותה של "אישה" מתקבלת אך ורק ביחס לקהילה שבה היא חברה). (פוקו)
- כל תכונה המוגדרת כאוניברסלית או מהותית לסובייקט האנושי הינה בהכרח הכללה שקרית של מודל פרטני כמבנה אוניברסלי. (ז'אק דרידה)
- ה"חירות", כאקט בו אדם בוחר להיות סוכן מוסרי החופשי מהשפעות חיצוניות, הינה קטגוריה שקרית אשר הובנתה בכדי למסך על המציאות של הסובייקט. (פוקו)
תיאוריה הדובקת בחלק או בכל הסעיפים הללו יכולה להיחשב כאנטיהומניסטית.
החל משנות החמישים של המאה העשרים תיאוריות אנטיהומניסטיות מהוות את חוד החנית של הפילוסופיה הקונטיננטלית ברוב המוסדות האקדמיים בעולם. התיאוריות ההומניסטיות נתפשות היום ככוללניות, לא-רגישות למורכבות של המצב האנושי, ובפרט לשאלה של ה"אחרות" האנושית. עם זאת, הדעה הרווחת היא לאו דווקא זו אשר צריכה למשוך את תשומת ליבנו. ההומניזם והאנטיהומניזם הינם בראש ובראשונה סט של הנחות יסוד, של אקסיומות אותן לא ניתן לגזור באופן דדוקטיבי מן התבונה או מן הניסיון. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בהגיענו אל צומת דרכים זו – שנפערה במציאות הפילוסופית במאה שעברה – איננה מוסרית, אלא דווקא פילוסופית במהותה.
- אילו מן התמות מצליחה להכיל או לסמן ביתר הצלחה את הנתיבים המאפיינים את המחשבה אודות הסובייקט היום?
- מה הן ההשלכות הפילוסופיות של אימוץ כל אחת מן התמות הללו?
- ולבסוף, אילו מן התמות מאפשרת לנו לגבש תפישה פוזיטיבית אודות הסובייקט? כלומר עמדה שיכולה להגיד לנו מה כן, ולא רק מה לא.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, פרויד, עוד בצעדיו הראשונים הציב את השאלה אודות הסובייקט כשאלה אודות הסובייקט השסוע – בין המודע ללא-מודע. באופן הזה, האקסיומה הייחודית של פרויד (ויש שאף רואים בה כפסיכוזה אישית) פתחה בפנינו צוהר למחשבה פילוסופית מחודשת אודות הסובייקט.
בהמשך דרכנו אנסה להדגים מדוע לראייתי התפישה האנטיהומניסטית הינה פרוידיאנית וכיצד היא מאפשרת לנו להיחלץ ממספר לא מבוטל של מבואות סתומים (Impasse) פילוסופיים, ולאפשר לנו לנסח באופן פוזיטיבי את המתמה של הסובייקט, והעולם אותו אנו חושבים ובו אנו חיים.
(Francis Bacon, Head VI)
