הנצחת הכאב ועבודת האבל בימי הזיכרון

(הטקסט הבא מבוסס באופן ישיר על הרצאתו המרתקת של גבריאל דהאן במפגש פרגמא של ה-24.4.2015)

״את הכאב האיום אי אפשר לזכור, אבל אני זוכר שכאב.״ כך כותב יורם קניוק בספרו תש״ח.

   כמו בכל יום זיכרון לשואה, לגבורה, להרוגי המלחמות, אני שואל את עצמי מה הוא הזיכרון שאנו זוכרים? הרי רובנו לא נכחנו, לא עברנו את שאלו עברו, לא שרדנו, או לחמנו, או חרפנו. אם כן מניין לנו הזיכרון הזה שיש עלינו לזכור? בשעת הצפירה, כאשר אני מנסה להיזכר ב״כאב הנורא״ שלעולם לא היה בין רשמי בעולם, אני תוהה האם הזיכרון הזה אמיתי עבור מי שלא היה שם בכדי לזכור? האם לא מדובר בזיוף? או בניסיון עיקש של צייר קלסטרונים לשחזר את פניו של איש אשר בו הוא מעולם לא נתקל?
בספרו, תש״ח, מנסח קניוק תשובה חותכת, ואף פרדוקסלית במבט ראשון, לשאלות אלו: הוא כותב כי אפילו הוא ששרד, שלחם, איננו זוכר את ״הכאב האיום״, אלא רק זוכר ״שכאב״. אם כן, כיצד יכול להיות הזיכרון כל-כך ״ערמומי״ כפי שכותב קניוק בתחילת ספרו?ֿ

בניסיון לתאר את מנגנון רישום הזכרונות משתמש פרויד במטפורה של משחק ה-Wunderblock. משחק ילדים מעט עתיק המורכב מלוח העשוי שעווה ויריעת צלופן. הילד מצייר על היריעה, וכאשר הוא מושך בה ומפריד אותה מלוח השעווה, הציור נעלם. עם זאת, על גבי לוח ה-Wunderblock אותם הציורים לעולם לא נמחקים לגמרי, אלא מותירים ״שארית״ אשר נחקקת על גבי הלוח לצמיתות. על פי פרויד, מנגנון הזיכרון פועל באופן דומה, כאשר יריעת הצלופן מייצגת את החוויה המודעת שלנו, המעבדת בכל עת גירויים חיצוניים, ומעבירה את המידע הזה ללא-מודע (הלוח) בכדי להישמר כזיכרון.

בעוד האנלוגיה של פרויד מצליחה לתאר בהצלחה את מנגנון הטבעת הזיכרון בקרב שלל אורגניזמים פשוטים ואף בעלי-חיים מורכבים יותר, אין היא מהווה דימוי מוצלח לרישום הזיכרון אצל ״החיה המדברת״ - האדם. כך למשל, כשאני חושב על החתולה שלי, אין לי ספק כי את ה״כאב האיום״ היא אכן זוכרת (יש לציין כי גורלותינו התאחדו רק לאחר מספר חודשים בהם היא חוותה את פניו האכזריים יותר של הרחוב). עבורה, כל רעש, או תזוזה, מן הקלים ביותר, מעוררים תגובת תקיפה/בריחה מיידית - כאילו היא נתקלת בחווייה האיומה כל פעם מחדש באופן מוחשי ולא מתווך. עם זאת, כאשר אנו מתייחסים לבני-האדם, איננו יכולים להסתפק באנלוגיה של ההטבעה, מפני שעבורנו הזיכרון הינו עניין של המרה ולא העתקה. זאת מכיוון שבניגוד לחיה הזיכרון האנושי נרשם בתיווך של המטפורה; באמצעותה החוויה הממשית הגולמית עוברת המרה לכדי מסמן - ״הכאב האיום״ מומר לכדי המסמן ״שכאב״.

עבור כל אחד, ״הכאב האיום״ הינו האובייקט שאבד. הוא הדבר הממשי שלא נרשם, אלא הוחלף על ידי מסמן המייצג אותו כמטפורה. כשקניוק אומר שהוא ״זוכר שכאב״ הוא מייצג את ה״כאב האיום״ באמצעות מסמן - הוא ממציא מסמן העומד במקומו של הדבר הממשי אותו חווה, אשר אבד, אשר לא יכול להירשם. רק באופן הזה החוויה הגולמית, הטראומטית, יכולה למצוא מקום ברצף ההיסטורי, וזה בדיוק גם יסודה של עבודת האבל על פי פרויד - האופן בו אני זוכר את הדבר האבוד.

אם כן, ההנצחה של השואה איננה יכולה להיות הזיכרון של הדבר, אלא מהווה את הרישום שלו כמסמן. עבורנו, אלו שלא חוו את ״הכאב הנורא״ אף מדובר ברישום של רישום - המרה של המרה. העתק כפול, אשר לעיתים אף מסתכן באיבוד מוחלט של היחס ליסוד הממשי שלו. ההנצחה הינה הרישום המחודש, ההעתקה המחודשת - ההתעקשות לנסח לאותו יסוד טראומטי בלתי ניתן לרישום מקום מומצא בין המסמנים - בינינו.
מתוך כך, חשוב לזכור כי הניסיון לשחזר את ״הכאב הנורא״ הוא ניסיון בלתי-אפשרי. הרי הוא איננו נתון בטקסים, בשירים, ואף בעדויות המרעידות ביותר. הוא איננו נוכח, אלא כמה שנעדר.


* הטקסט מבוסס באופן ישיר על הרצאתו המרתקת של גבריאל דהאן במפגש פרגמא של ה-24.4.2015.