לאחר ההרצאה אתמול בננוצ׳קה, בה עסקנו בפרדוקסים ובאופן בו הפילוסופיה מתמודדת איתם, פנתה אלי אחת מן הנוכחות בקהל והדגישה בפני כמה מיוחדת עבורה היא סוגיית הייצוג העצמי. כמובן שמיד מיהרתי לפרש כי היא בוודאי מתכוונת לפרדוקס הגלב המפורסם של ברטראנד ראסל אשר בו דנו לעומק בהרצאה, והיא הסכימה, אולי בלית ברירה - מזכירה לי שוב כי לפעמים הפרשנות מעוררת גם פשרנות לא רצויה.
בכל אופן, באותה הרצאה צללנו לעולמו של פרדוקס הגלב, ובכדי לעשות זאת קיבלנו על עצמנו כמה הנחות יסוד. ראשית, כי ישנו כפר כלשהו בו ישנו חוק הקובע כי על כל הגברים יש להתגלח. שנית, כי בכפר זה ישנו גלב יחיד (גלב הוא אדם העוסק בעיצוב שיער ראש ופנים) אשר הינו במקרה גם גבר. שלישית, כי בכפר זה ישנו חוק הקובע כי על הגלב לגלח את כל הגברים בכפר אשר אינם מגלחים את עצמם. כלומר, כי כל גבר בכפר שלא מגלח את עצמו בהכרח מתגלח אצל הגלב, ומתוך כך כי כל מי שמתגלח אצל הגלב בהכרח לא מגלח את עצמו.
אם כן, השאלה שראסל שואל היא: מי מגלח את הגלב?
כפי שהדגמתי בהרצאה, שאלה זו מובילה אותנו להיתקל בבעיה כפולה. נניח כי הגלב לא מגלח את עצמו. כאן אנו נתקלים בבעיה, הרי אחת מהנחות היסוד שלנו הייתה כי כל גבר בכפר שלא מגלח את עצמו בהכרח מתגלח אצל הגלב. הגלב הוא עצמו. כלומר, ההנחה כי הגלב לא מגלח את עצמו מובילה אותנו בהכרח להגיע למסקנה כי הוא כן מגלח את עצמו. זו היא סתירה.
ניתן להניח מן הצד השני כי הגלב כן מגלח את עצמו. גם כאן אנו נתקלים בבעיה. הרי, כפי שתיארתי קודם לכן, אחת מהנחות היסוד שלנו הייתה כי כל מי שמגלח את עצמו בהכרח לא מתגלח אצל הגלב. כלומר, ההנחה כי הגלב כן מגלח את עצמו מובילה אותנו בהכרח למסקנה שהוא לא מגלח את עצמו. זו היא סתירה גם כן.
אם כן, כל תשובה אפשרית לשאלה של ראסל מובילה אותנו למסקנה האבסורדית כי הגלב מגלח את עצמו אם ורק אם הוא לא.
הגלבים חלפו מן העולם, ואולי אפשר לומר שזה קרה דווקא בשל מחסור בגברים ולאו דווקא בשל שינויים בהרגלי הגילוח. אך בכל אופן אנחנו נותרים עד היום עם הבעיה הזו של הגלב של ראסל. ו.ו.א קוויין, פילוסוף אנליטי מוערך, נותן פיתרון פרגמטי למדי לבעייה הקשה הזו. הוא טוען כי הפרדוקס הזה מדגים כי בעולם שלנו בעצם לא יכול להתקיים כזה כפר עם כזה גלב. כלומר, כי לא משנה כמה תנסו לחפש את הכפר הזה והגלב הזה בטיול שלכם בהודו - לא תצליחו למצוא אותם. הפיתרון הזה של קווין מעניין בעיקר מכיוון שהוא מדגים את הזחיחות הנאורה המאפיינת פילוסופים רבים, ובפרט את ממשיכיו של עמנואל קאנט, המזהים בדפוסי המחשבה שלנו סוג של מסגרת או גבול לממשות ולא להיפך.
בכל אופן, כפר או לא כפר, אנחנו עדיין נותרים עם אותה הבעיה - בעיית הייצוג העצמי. הרי אם נפשט את פרדוקס הגלב נוכל לומר כי בתוכו אפיינו סוג של פונקציה כלשהי, וניסינו לברר מה היחס שלה לעצמה (האם הגלב מגלח את עצמו?) - מה קורה כאשר היא מופעלת על עצמה - מוצבת אל מול מראה.
עכשיו, לרוב, התבוננות במראה איננה מסוכנת בכלל. גם במקרים מקוריים בהם אנו לוקחים בידיים מראה אחרת ומציבים אותה אל מול המראה הראשונה ומתוך כך מייצרים מעין מנהרה שכזו המובילה למקום אחר (כל אחד והמקום שלו). גם אז, אותה מנהרה תמיד מתעקלת כך שלא נוכל לראות את הדבר האיום או הנפלא העומד בסופה. עם זאת, ישנה נקודה, אם כי אולי תיאורתית בלבד, בה הקצה מתגלה (מתגלב?). זו היא הנקודה בה שתי המראות מיישירות מבט בזווית ישרה מושלמת. שם מתגלה מה שלא ניתן להתגלות - הצד האחורי של המראה.
פרדוקס הגלב מתפקד בצורה דומה למראה הקטנה מבין השתיים, הוא מעמיד את התבונה (מראה 1) מול עצמה (מראה 2) ולא מאפשר לה להסיט מבט מבבואתה. מתוך כך, נאלצת התבונה להכיר בכך שישנו חלק - גם אם קטן ובלתי מוגדר - אשר לא מצליח להיכלל בייצוג של עצמה; דבר מה הנותר בצד, כשארית בכל פעם שהיא מנסה להתבונן בעצמה (וכאן כדאי אולי להדגיש את הדמיון האטימולוגי בין התבונה וההתבוננות).
עבור לאקאן, הייצוג-העצמי הינו בראש ובראשונה פיקציה; מבנה דמיוני המאפשר לאדם להכיר את עצמו על ידי כך שהוא מציב את עצמו במקום אחר - בצד השני (הצד המדומיין) של המראה. נסו לדמיין שלב בחייו של כל ילד בו הוא נטול קואורדינציה לחלוטין, מעין מקבץ של תפישות ותחושות הנעדרות כל אחדות. כלומר, שלב בו הוא עדיין לא יכול להתייחס לעצמו, מכיוון שהוא עדיין לא מצליח לגבש תמונה אחדותית של ״עצמי״.
לאקאן טוען כי ההיתקלות בבבואה שבמראה היא זו המעמתת את הילד עם הזהות-העצמית כאשר הוא מורם בידיה של אימו, והיא מצביעה על המראה ומאשרת ״כן תינוקי, זה אתה!״. המעורבות של האחר כאן ברורה, אך מבלי להיכנס לעובי הקורה, נאמר כי בתוך הקונסטלציה הזו הילד מפנים את הבבואה שבמראה, והיא הופכת ליסוד של הדימוי העצמי שלו. יסוד המאפשר את ההבנייה של האחדות והסדר במקום שהיה הכאוס של התפישות והתחושות. היא זו המובילה להתפתחות של תפישה של עצמי, של זהות-עצמית, ומאפשרת בסופו של דבר לילד להגיד ״אני״.
באופן פשטני למדי, זה הוא ״שלב המראה״ המפורסם אודותיו מדבר לאקאן מספר פעמים לאורך ההוראה שלו.
אך הסיפור הנחמד שסיפרתי לפני רגע מרגיש מעט מושלם מדי; באופן אנלוגי ניתן לומר כי סיפור שנגמר כך היה דומה אולי לעולם בו גלבים היו יכולים לגלח את עצמם בתנאי שהם לא. הסיבה לכך היא שבסיפור שסיפרתי עד כה החסרתי דבר מה - בדיוק את מה שמוחסר, איזו שארית שהבבואה במראה לא מצליחה ללכוד. הרי הילד המתבונן (וכאן אולי כדאי לשים דגש על המבט שלוקח חלק בהתבוננות) מביט בבבואה המביטה בו בחזרה - אותה בבואה איתה הוא מזדהה, לה הוא קורא ״אני״. אך המבט של הילד - המבט המתבונן - הינו שונה בתכלית מן המבט בעינייה של הבבואה. המבט של הילד הינו ״חי״ יש בו איזו ממשות מתבוננת, בעוד המבט של הבבואה הינו ״מת״ - הוא לא באמת מסתכל חזרה - הוא מבט עיוור.
אם כן - וכאן אני פונה להגיון של שחר המשתתף המתמטיקאי המצטיין מן ההרצאה של אתמול - אנו עדים לכך שבין שני המבטים ישנו הבדל מהותי, אפילו הפרש או שארית. זאת מכיוון שמשהו מן הזהות של המתבונן לא מצליח להיות מומר להזדהות עם הבבואה. באותו האופן, אנו יכולים לטעון כי אנו גם עדים לכך שבין לאקאן לקוויין ישנו הבדל מהותי, בעוד שקוויין נותן קדימות למבנה של השכל או הדמיון, עבור לאקאן הפן הדמיוני (האני) שזור בממשות של הסובייקט ובאפירמציה של האחר.
אם היינו דבקים בעמדתו של קוויין, היינו אומרים מיד כי השארית הזו מעידה על כך שאין כזה דבר - ״אני״ (כמו שאין כזה כפר). אך אולי יהיה זה פשטני מדי... הרי ה״אני״ אכן קיים, ומעבר לכך, ה״אני״ מאפשר לנו להתקיים. מתוך כך איננו יכולים פשוט לבטלו, אלא עלינו להגדיר לו סוג אחר של קיום מזה של השארית.
ומה עם השארית עצמה? היא אולי מהווה את התמצית של הפרדוקס, המתגלה לרגע בכל פעם שהתבונה שלנו נתקלת בעיוורון - או נקודת העיוורון - בעינייה הכבויות של הבבואה שלה עצמה. היא נוכחת, ללא מענה, בבסיס העמדה הפרדוקסלית שכל אחד ואחת מאיתנו נוקטים ביחס לאופן הייחודי בו אנו שואלים את אותה שאלה בלתי-אפשרית.
שאלה ללא מענה. כן. זו היא אולי הסיבה העיקרית לכך שהפילוסופים ולא אנחנו הם אלו הצריכים לחשוש ביותר מן המבט של הבבואה במראה.
(Jan van Eyck, The Arnolfini Portrait, 1434)
