יום שישי, 18 באפריל 2014

שלומי שבן, קפה גיברלטר, ופוליטיקה של זהויות

    בהיותי תקליטן לשעבר, רשימת החברים שלי בפייסבוק כוללת שורה ארוכה של תקליטניות, יחצנים ומוסיקאיות. בשבוע האחרון נתקלתי במעין תגרה אינטרנטית בין אותם חברים וחברות שסבבה כתבה אודות שלומי שבן שפורסמה בבלוג ״קפה גיברלטר״. לנוכח התגרה הזו התפצלה האומה המוסיקלית המרכיבה את רוב המגיבים והמגיבות לשניים - אלו הטוענים כי ל"קפה גיברלטר יש קודם כל אג׳נדה בדלנית, מתנשאת ובעיקר אחת שמנסה להתרחק מכל מה שנתפס כ'לבן'." ומנגד אלו הטוענים כי קריאות ממין אלו מהוות ״...ניסיון להשתיק את רב הקוליות בחברה הישראלית שקפה ג׳יברלטר הוא אחת הפנינות שלה...״ והינן גזעניות ביסודן.

״קפה גיברלטר״ הינו מגזין לתרבות מהפריפריה העוסק במוזיקה, קולנוע, רדיו, אמנות ועיצוב, זהות, ואג׳נדה פוליטית, המוגדר בעמוד הפייבוק שלו כ״תנועה תרבותית חדשה״. מכיוון שאין ספק כי המגזין מזהה את עצמו כ״פוליטי״ (על שלל משמעויות המילה) היה אפשר לחשוב כי המתנגדים למגזין (ובפרט לכתבה האחרונה) הינם בעצם אנשים התופסים עמדה פוליטית הפוכה או מנוגדת לזו שמקדם המגזין. עם זאת, בתגרה עליה אני מדבר הדברים בכלל לא נראו כך. אנשי רוח ומוסיקה, אשר אין ספק על פי התבטאויותיהם כי הם תומכים באג׳נדה פוליטית ליברלית, פלורליסטית, ורואים בערכים כמו שיוויון וצדק כעקרוניים ביותר, מצאו את עצמם בשני צידי המתרס. האחד מאשים את השניה בפגיעה בדיוק באותם הערכים.

מדוע אם כן מצאו את עצמם בני-ברית בעיצומה של השתלחות אינטרנטית אלימה אחד בשני? ובאיזה אופן הפרקטיקה הפוליטית של המגזין הצליחה לייצר את התגובות הללו מאותם אנשים אשר היו יכולים באותה מידה להיות בין שורות הכותבים שלו? לראייתי, מדובר במקרה מיוחד שדורש תשומת לב מיוחדת.
(שבן. לא מודע לאפקט הפוליטי של האקט האמנותי.)

פוליטיקה של זהויות:

המושג ״פוליטיקה של זהויות״ בא לייצג מגוון רחב של פעילויות ותיאוריות פוליטיות המבוססות על החוויה המשותפת של אי-צדק בקרב חברים בקבוצה חברתית מסוימת. בניגוד לתנועות פוליטיות המבוססות על מערכת ערכים, מניפסטו, או שיוך מפלגתי, תנועות של פוליטיקה של זהויות מבוססות לרוב סביב הרצון להבטיח חירות פוליטית עבור ציבור פרטיקולרי החווה דיכוי, הדרה, וניצול בסיטואציה הפוליטית העכשיוית. החברים בציבור זה דורשים להגדיר מחדש את הדרכים בהן ה״שונוּת״ שלהן מובנת בחברה, ולאתגר את המאפיינים הדומיננטיים והדכאניים המגדירים אותה היום, במטרה להגיע להגדרה עצמית רחבה יותר.

בחצי השני של המאה העשרים, ובפרט בארה״ב, חזינו בהופעתן של תנועות פוליטיות רחבות מסוג זה - הגל השני של הפמיניזם, תנועת זכויות השחורים בארה״ב, תנועות הקוראות לשיוויון בקרב הומוסקסואלים ולסביות, וגם התנועה האמריקאית-אינדיאנית. כל אלו ביססו אג׳נדה פוליטית המדגישה את חוסר הצדק המאפיין את הקבוצות הללו. תנועות אלו חוזקו על ידי פרוייקטים פילוסופיים וספרותיים משמעותיים ורחבי מידות שסבבו שאלות אודות הטבע, המקור, והעתיד של הזהויות הללו. מה שמייחד את פוליטיקת הזהויות של המאה העשרים אל מול תנועות פוליטיות מבוססות זהות אחרות הינו האופן המיוחד בו מנוסחת התביעה שלה. לא תביעה להיכלל תחת הקטגוריה של ״האנושות האוניברסאלית״ על בסיס הגדרה משותפת של סך מסוים של תכונות המאפיינות כל אדם; לא דרישה לקבל הכרה כחברים בקהילה למרות השונוּת המאפיינת את קבוצת הזהות; אלא התביעה לקבל הכרה בשונוּת של קבוצת הזהות.

ברצוני להציע כי המגזין קפה גיברלטר הינו סוכן פוליטי ממין כזה. הוא בא לייצר שיח סביב סוגיית הזהות, זהותן של קבוצות זהות אשר הינן ״פריפריאליות״ (בלשון המעטה) ביחס לקבוצות הכוח הדומיננטיות, ובפרט בתחום המוסיקה, האמנות, והתרבות הישראלית. באופן הזה מקדם המגזין את החשיבה המחודשת של אותן זהויות הנופלות תחת קטגוריות חברתיות של הפליה ודיכוי יומיומי בצורה גלויה לעין, ולעיתים (ואף לרוב) באופן סמוי באמצעת הפעלה של אלימות סימבולית ונורמות תרבותיות. הדינמיקה התרבותית שהמגזין מעורר הינה זו הבאה לנסח את השונות של קבוצות הזהות הפריפריאליות בישראל - ״ערבי״, ״מזרחי״, ״שחור״, ״אישה״ וכדומה - ולדרוש את ההכרה והקבלה שלהן כשחקן משמעותי בשדה של יחסי הכוחות.


פוליטיקה של זהויות איננה פוליטיקה מהפכנית:

אין ספק כי כל אקט פוליטי מהפכני אשר בא לידי ביטוי בעולם - כזה ששינה את העולם ואת האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו בתוכו - תמיד ניצת על ידי אירוע פוליטי פרטיקולרי, הנטוע בזמן ומקום מסויימים בעולם ונובע מתוך התעוררות של קבוצה פוליטית פרטיקולרית (ולא בהתעוררות של כלל בני-האדם למשל). החל במרד העבדים של ספרטקוס בתקופת הרפובליקה הרומית, וכלה במלחמת האזרחים בספרד ומהפכת אוקטובר במאה הקודמת. בכל אירוע כזה האינטרס המהפכני הוצב מנגד לאינטרס ההגמוני - כלומר, האינטרס של אלו המשוקעים במצב העניינים הנוכחי, אשר הינם בעלי המושכות והזוכים ביחסי הכוחות. את השוני בין שני סוגי האינטרסים הללו - המהפכני וההגמוני - ניתן לאפיין באופן איכותי:

בעוד האינטרס ההגמוני הינו פרטיקולרי במהותו - כלומר, תמיד מייצג חתך אחד באוכלוסיה לעומת חתך ״אחר״ אשר איננו עומד בתנאיו (לא לבן, לא יהודי, לא אשכנזי מספיק), האינטרס המהפכני, בעודו נובע ממצוקתה של אוכלוסיה מדוכאת פרטיקולרית, מוגדר תמיד ״עבור-כולם״ ו״ללא-יוצא-מן-הכלל״ - כלומר, הינו אוניברסאלי.

ראו למשל את קריאתם של המיליטנטים במהפכה הצרפתית - ״חירות, שיוויון, אחווה״. שימו לב לסיסמאות שצעקנו רק לפני מספר שנים בהתעוררות של 2011 - ״צדק חברתי״. כל אלו, בעודן נובעות ממצוקתן של אוכלוסיות מסוימות הנתונות תחת דיכוי - האיכרים ותושבי העיר, משכירי הדירות והנידונים לפינוי - הן היו מגולמות בתנועה פוליטית השואפת לשנות מתוך הפרספקטיבה הזו את הסיטואציה הפוליטית כולה - מתוך השאיפה לממש אינטרס אוניברסאלי. כל ניסיון לרדד את המסר האוניברסאלי של האירוע הפוליטי האותנטי הניצת במציאות לכדי מסר פרטיקולרי הוא זה המוביל לביטול הפן המהפכני של תביעת המאבק ובסופו של דבר להמשך עסקים כרגיל. שימו לב למשל, כיצד הצליח גורם כמו יאיר לפיד לרדד את הדרישה האוניברסאלית ל״צדק חברתי״, לדרישה הסקטוריאלית והמדולדלת ל״שיוויון בנטל״. כאילו היה מדובר באותו דבר, כאילו החתרנות שאפיינה את הדרישה הראשונית של המאבק מממושת בחקיקה המגוחכת המגייסת עוד חרדים לצבא.

כאן יש להתעכב ולהדגיש את טענתי: לראייתי, כל תנועה פוליטית המסכמת את תביעתה בהטבת מעמדה של קבוצת זהות פרטיקולרית (לא משנה עד כמה המוטבים של אותה תנועה ראויים למימושה!) אינה מקדמת מאבק פוליטי מהפכני אלא מהווה לכל היותר סוכן המקדם משא ומתן בסגנון של איגוד מקצועי. כלומר, מקדמת משא ומתן למקום משופר ומשולב יותר של קבוצת זהות מסוימת בתוך הסיטואציה הפוליטית הנוכחית. כל תנועה פוליטית המכוונת באופן הזה בלבד יכולה להיות מסומנת תחת התווית של פוליטיקה שגרתית, יומיומית ומאוסה, המתמצית בהתלקחויות של מאבקים לניקוי חוזר מאשמה, בניהיליזם אלקטורלי (פעילות פוליטית חסרת תכלית המתמצה בהגעה לקלפי מדי ארבע שנים) ובעימותים עוורים בין קהילות.

עם זאת, מנגד נוכל לטעון כי כאשר אנו מדוכאים כערבים, כנשים, כשחורים, כהומוסקסואלים וכדומה, הדיכוי הזה לא יוכל להסתיים עד שהקטגוריות הפרטיקולריות הללו לא ילקחו בחשבון מחדש. אך מתוך דברים אלו עולה בעיה אחת מהותית: מה הכוונה ב״שחור״ או ב״אישה״? האם הזהות הזו כשלעצמה עובדת באופן פרוגרסיבי, כלומר, מעבר להיותה קטגוריה אשר הומצאה על ידי המדכאים עצמם? אין ספק כי ניתן להבין טוב מאד מה ״שחור״ אומר עבור אלו המשתמשים בו כשם-תואר משמעותי בפרויקטים פוליטיים המקדמים היבדלות, דיכוי, והפרדה, באותו האופן בו ניתן להבין כיצד נתניהו וליברמן משתמשים בזהות של ה״יהודי״ כאשר הם מייצרים מתווה עדיפות לאומית - ישראל ליהודים, החזרת הערבים לשטחי פלסטין, וכדומה. עם זאת, ללא הפן הפרוגרסיבי בתביעה של התנועה הפוליטית המתעלה על הרובד הפרטיקולרי של קידום קבוצת הזהות, לעולם לא יוכל המאבק לשמש כבסיס לשינוי פוליטי עמוק ואותנטי המתעלה על הסקטוריאליות והאינטרס.
חוסר-המוצא האישי אל מול הפוליטיקה של הזהויות:

זו הסיבה שלראייתי ראינו תגובות כל-כך זועמות על ידי אנשים אשר ללא ספק רואים באפיקים האוניברסאליים של המאבק של קפה גיברלטר כלגיטימיים וחשובים. מדובר בתסכול הנובע מן הדיסוננס הנוצר בין תחושת הנחיצות והקריטיות של השאלות שמעלה המגזין, לבין הגילום שלו במאבק סקטוריאלי המדיר פרטים אשר אינם מוגדרים תחת קבוצת הזהות. אי-ההלימה הזו הינה מבוי-סתום, היא איננה מובילה לניוד וחיזוק הכוחות שיקדמו את המאבק לכדי התקוממות עממית רחבת היקף, אלא בעיקר מותירה את הקוראת בהתחבטות אינסופית הסובבת את השיוך לקבוצת הזהות. האם אני מספיק מזרחי? האם אני מספיק אישה? האם אני מספיק קוויר? היא מותירה את הקוראת - המזדהה עם הנחיצות של האמת הפוליטית האוניברסאלית הקריטית הנחשפת בהתעוררות של קבוצת הזהות - בעמדה בה היא ״איננה מוזמנת״ לקחת חלק במשא ומתן. ״האמת של התנועה נכונה גם לי, אבל אני אני לא יכול להיות קיים בתוכה״ - אני לא נרשם כסובייקט תחתיה. עמדה זו הינה עמדה של סובייקט המשוסע כאשר הוא מודר מקבוצת הזהות הנושאת תחת דגלה את שם המאבק, והיא באה לידי ביטוי בתגובות (אשר אני ראיתי אותן כאותנטיות לחלוטין) ממין זה:


אינני טוען כי אין משמעות לקיום של השונוּת והפרטיקולריות שלנו כבני-אדם. הרי השונוּת האנושית הינה משמעותית ובאה לידי ביטוי עבור כל אחד ואחת: ביני לבין בן-הדוד שלי בחיפה, ובאותו האופן גם בין הקהילה השיעית בלבנון וקהילת רוכבות האופניים בברלין. מעבר לכך, אני כן טוען כי השונוּת בין קבוצות הזהות היא זו המעוררת את התהייה הפוליטית, ומובילה בסופו של דבר לאקט פוליטי המתחיל תמיד בנקודה פרטיקולרית. עם זאת, לא כל נקודה של אקט פוליטי פרטיקולרי מתממשת לכדי מאבק פוליטי אותנטי ומהפכני. לעולם לא ניתן לדעת מראש איזו איכות, איזו פרטיקולריות, תוכל להתממש באופן כזה. מה שכן ניתן לדעת זה שחייבת להיות לפרטיקולריות הזו משמעות פרוגרסיבית, משמעות אשר תהיה תקפה וניתנת להבנה עבור כולם. אם לא תהיה לה משמעות פרוגרסיבית כזו אין ספק כי נוכל לומר שיש סיבה לגיטימית ובוערת לקיומה (raison d'être). אך כי היא בהכרח מן הסדר של הדרישה לאינטגרציה, כלומר, הדרישה שהפרטיקולריות האישית שלי תקבל ערך בתוך מצב העניינים הנוכחי - משא-ומתן ולא מהפכה, "שיוויון בנטל" ולא "צדק חברתי".

לסיכום, שלוש נקודות:

1. לראייתי, החברה הישראלית, על כל חלקיה המפולגים, לא יכולה להגיע לשיוויון וצדק על בסיס הניסיונות החוזרים לנכס טריטוריות תרבותיות המגדירות ״ישראליות״ בהתאם לסקטור מסוים, אלא דווקא דרך תנועה פוליטית מתואמת הקוראת נגד כל סוג של איסנסיאליזם אתני, דתי, שפתי, וכדומה, ומקדמת מדינה הסופרת כל אדם כאחד ממנה

2. כל מחשבה פוליטית אותנטית הינה אוניברסאלית במהותה ולא פרטיקולרית או סקטוריאלית. כאשר אלו הנתונים לעבדות קוראים לחופש, או כאשר אלו הנמצאים תחת דיכוי קולוניאלי דורשים שחרור, או כאשר נשים קוראות לשיוויון, הקריאה לחירות או שיוויון הינה חסרת תנאים. היא מציבה במציאות הפוליטית מחשבה - ״מה אנחנו יכולים לעשות בשם הקריאה הזו, בנאמנות שלנו להכרזה אודותיה?״ בהתאם לזאת, או שאנחנו חושבים (מתוך שאיפה לצדק עבור כולם - כיצד נהפוך את האוניברסאלי למציאות?) או שאנחנו נמנעים מלחשוב (מתוך אינטרס פרטיקולרי).

3. פוליטיקה מהפכנית נושאת בחובה את התנאי של השחרור הקולקטיבי, את התשוקה לשיוויון, את הרעיון של הצדק, את הנכונות לשבור את הסדר הקיים, את האגואיזם הליברטני, וחוסר הסובלנות של הדיכוי. עם זאת, נדרש איפוק כלשהו בהפעלה של פוליטיקה אותנטית. איפוק מן הניכוס של המאבק לקבוצת הזהות שלנו, ממתן הגדרה ומיסוד האופן בו הקולקטיב הפוליטי צריך להיראות. ״הקהילה״, ״הקולקטיב״, הינם ה״בלתי-ניתנים-לשיום״ (unnamable) של הפוליטיקה. כל ניסיון לתת להם הגדרה מייצר רוע הרסני. תנועה פוליטית מהפכנית קיימת כל עוד היא מסוגלת להימנע מן השיום העצמי הזה, מן הטרנספורמציה לכדי פוליטיקה של זהויות. באופן הזה היא נמנעת מניסוח המניפסט שלה באופן בלעדי על ידי קבוצת אינטרס של מגזר או סקטור, ומאפשרת לו להיות מנוסח על ידי כל אחד ואחת הבוחרים לקחת חלק בגוף הפוליטי.





יום ראשון, 6 באפריל 2014

החוויה של המסמן הפאלי

    לאקאן קורא את פרויד, לפחות כך הוא אומר. הוא קורא את פרויד, ומדבר את פרויד, ובאמצע הוא גם לפעמים רואה את פרויד או מנסה לא לראות אותו. אחת האדפטציות המעניינות שלאקאן עושה לתיאוריה הפרוידיאנית סובבת את השאלה של הסירוס. לאקאן, שטוען שהוא מאמץ לחלוטין את המרכזיות שפרויד מקנה לתסביך הסירוס, לוקח את השחקן המרכזי בדרמה הזו - הפאלוס - ונותן לו סיבוב נוסף של הבורג. בעוד שפרויד מזהה את הפאלוס עם האיבר (איבר המין הזכרי - גבירותי ורבותי, הזין), ובאופן הזה מסמן את ההתענגות הנשית כזו המוגדרת באמצעות החוסר באיבר, לאקאן מזהה את הפאלוס דווקא כמסמן. לא סתם מסמן, אלא המסמן המוחסר באופן שווה מהסובייקט הגברי והסובייקט הנשי גם יחד. מתוך ההגדרה הזו, לאקאן מנסח את תסביך הסירוס באופן המאפשר לנו לשאול שאלות עקרוניות חדשות בנוגע להתענגות.

בראש ובראשונה המסמן הפאלי, כל עוד אנו מתייחסים אליו - כמו לאקאן - כמסמן טהור, הינו פרדוקס. באופן פשטני ניתן לומר כי בתוך הדרמה של תסביך הסירוס הוא לוקח חלק באקט בו סובייקט ״תופס״ או ״מקבל״ את המציאות הנפשית הנתונה כגילום של העבודה שלו עצמו - הפיתרון של התסביך (על תסביך הסירוס אולי נדבר בפוסט אחר). בדרמה הזו מגולמת הפרדוקסליות של המציאות אשר מצד אחד אנו נולדים אליה כאילו היא חיצונית, אך מצד שני היא מגולמת אך ורק במציאות נפשית. את הפרדקוסליות שבחוויה הזו, או ״החוויה הפאלית״, ניתן לתאר דרך אי ההלימה בין שתי עמדות ביחס למציאות - עמדה של חוסר אונים מוחלט מצד אחד, ועמדה של אומניפוטנטיות מצד שני. ז׳יז׳ק מתאר את אי ההלימה הזו באמצעות המשפט הבא: ״הכל תלוי בי, אבל עבור הכל אני לא יכול לעשות כלום״. היום אנסה לסבר את השיסוע הזה דרך שתי עמדות העוסקות בפאלוס עצמו כאיבר - דרך התזה אודות המיניות אצל הקדוש אוגסטינוס, ודרך בדיחה וולגרית ידועה. שימו לב כי את המסר שנלמד מן הפאלוס כאיבר, יש להפנים ביחס לפונקציה של הפאלוס כמסמן. מתוך כך יש להדגיש כי בעוד הדברים שיאמרו אולי ירגישו ״מוכרים״ יותר לבעלי האיבר מבין הקוראות והקוראים, מהות הדברים באה לידי ביטוי דווקא במבנה התקף עבור נשים וגברים גם יחד.


ייעוץ מיני אצל הקדוש אוגוסטינוס:

״התיאולוגיה המינית״ של אוגוסטינוס מקבלת את הגוון המיוחד שלה מכיווון שיש לה נקודת מוצא שונה מזו הרשמית של הכנסיה. בעוד הגרסה המקובלת בכנסיה בשנים אלו הייתה כי המיניות הינה בדיוק המקור לחטא הקדמון אשר גרם לנפילה של האדם מגן-עדן, עבור אוגוסטינוס המיניות איננה המקור לחטא, אלא דווקא העונש לחטא. אוגוסטינוס טוען כי המקור לחטא הקדמון טמון ביהירות והגאווה של אדם אשר רצה להעלות את עצמו לדרגת אל כאשר הוא אכל מעץ הדעת כנגד הציווי האלוהי. לדידו, העונש אשר אלוהים נטע באדם בשל חטא היהירות הוא המיניות - או ליתר דיוק הדחף המיני.

אוגוסטינוס טוען כי הדחף המיני איננו ניתן להשוואה ליתר הדחפים כגון רעב, צמא וכו׳.  כל אלו הינם דחפים אורגניים הניתנים לסיפוק או שליטה, זאת בעוד הדחף המיני הוא הדחף היחיד החורג מן הפונקציה האורגנית שלו (יש שיאמרו לייצר בני-אדם חדשים בעולם) ובהתאם לזאת לא ניתן לשלוט בו ולאלפו. נסו לחשוב על זה כך: זה לא שאדם וחווה לא קיימו יחסי מין בגן-עדן, כאשר רק לאחר החטא הקדמון והטעימה מעץ הדעת הם נזרקו לעולם המופקר של המיניות הגשמית. אם אדם וחווה היו נשארים בגן-עדן הם היו יכולים לקיים יחסי מין, אך הם היו עושים זאת באותו האופן בו כל יתר הדחפים האנושיים מסופקים - על ידי מימוש הפונקציה שלהם. במילים אחרות, עבור אוגוסטינוס, הפן הלא-פונקציונלי, העודף, והפרברטי של המיניות האנושית לא היה קיים באדם וחווה לפני החטא, אלא מגלם את העונש האלוהי על החטא הנובע מן היוהרה של אדם והכמיהה שלו לכוח.

(אדם וחווה מתפננים בגן-עדן - ציור של לוקאס קראנאך)

אוגוסטינוס ממקם את הכוח הבלתי נשלט של המיניות (איך לא) בפאלוס (ולחשוב שבכל הסיפור הזה היה מעורב גם נחש). הוא טוען באופן קומונסנסי למדי כי בני-אדם יכולים לשלוט בתנועות ובתפקוד של חלקי הגוף בעזרת כוח הרצון והשליטה העצמית שלהם (חשבו למשל על היכולת המדיטטיבית לעצור כאב, ואף להאט את קצב הנשימה ועמו גם את פעימות הלב). בהתאם לזאת, כל גילוי של חוסר-שליטה באחד מחלקי הגוף הוא נגזרת של דרגה כלשהי של חולשה רוחנית - קרי של כח הרצון. אוגוסטינוס טוען כי כל זה שריר וקיים עבור כל חלקי הגוף פרט לאחד - הפאלוס. לדידו, אדם בעל כח רצון חזק מספיק חזק יכול למות מרעב באמצע חדר מלא במאכלים נפלאים, אך בעת מפגש בנערה עירומה ובתולית גם כח הרצון החזק ביותר לא יוכל לעמוד ב״מעמדו״ של הפאלוס (קרי, הזיקפה שלו). מצד שני, ניתן גם להעלות על הדעת את אותם הרגעים (״זה קורה לכולם״) בהם התפקוד המלא של הפאלוס נדרש אך דווקא אז הוא מאכזב - לחלוטין חומק מן הרצון.

אם כן, אוגוסטינוס מדגים עבורנו את הפן הראשון של הפרדוקס הפאלי. עבורו הפאלוס הוא המייצג את חוסר-האונים של האדם אל מול הדחף המיני, את ה״כלום״ שניתן לעשות אל מול העונש האלוהי על החטא הראשוני - תשוקת הבשרים.

מהות הפאלוס בבדיחה גסה:

את הפן השני של הפרדוקס הפאלי מדגים ז׳יזק בעזרת בדיחה גסה, להלן: ״מה הוא האובייקט הקל ביותר על פני כדור הארץ?.. הפאלוס, מכיוון שהוא האובייקט היחיד שניתן להרים בעזרת כוח המחשבה בלבד.״ הבדיחה הזו מדגימה כיצד אותו ״איבר״ מקבל חיים מתוך המקום הפנימי ביותר של המחשבה שלנו. כיצד הפנטזמה המגולמת במחשבה בלבד יכולה להניע את האיבר.

(פסלון פוריות עתיק העשוי מקרן של צבי)

אם כן, בכדי להבין את הפרדוקסיות העומדת ביסוד המסמן הפאלי יש לקרוא את שתי הדוגמאות אודות האיבר הפאלי ביחד. יש להבין את הפאלוס כמסמן על הצומת בה החיצוניות הרדיקלית של הגוף מנותקת לחלוטין מכח הרצון (הפרשנות האוגוסטינית), מצטרפת לפנימיות הטהורה של המחשבה (הבדיחה הגסה). הפאלוס אינו מסמן של ההרמוניה בין השניים, אלא מהווה את המסמן של ה״קצר״ המגולם בנקודה בה המחשבות האינטימיות ביותר שלנו לוקחות צורה של יישות מוזרה החומקת מן הרצון החופשי שלנו. מדובר בסתירה המאופיינת על ידי המעבר המיידי, והלא-הרמוני, בין קיצון אחד לקיצון ההופכי שלו. ובאופן פואטי למדי, כפי שהיגל כותב, היכן שהפונקציה הוולגרית ביותר של הטלת השתן הופכת לפונקציה השמימית ביותר של העמדת צאצאים.

כפי שניתן לראות, הסתירה המועברת באמצעות הדוגמא של הפונקציה הכפולה של האיבר הפאלי (ואכן זו אולי הסיבה שפרויד זיהה את הפונקציה עם האיבר) מלמדת אותנו דבר מה באשר לפונקציה הכפולה של הפאלוס כמסמן. היא מדגימה את האופן בו החוויה הפאלית מאופיינת בתנועה בין ״הכל תלוי בי״ - הנקודה של הבדיחה - ל״אבל עבור הכל אני לא יכול לעשות כלום״ - הנקודה של אוגוסטינוס. התנועה הזו מן ה״כל״ אל ה״כלום״ (ולא היחס לאיבר הממשי) היא הבאה לידי ביטוי על פי לאקאן בדילמה של הסובייקט בתוך תסביך הסירוס. באופן הזה, ומבלי להיכנס לעומקו של המיתוס האדיפלי, אנו בעצם מבינים - בעזרת הפאלוס - את הפרדוקסליות והבלתי-אפשריות הניצבים ביסוד הכינון של הסובייקט. מצד אחד סובייקט כל-יכול המכונן את המציאות הנפשית, ומצד שני חוסר-אונים מוחלט לאור המציאות הממשית הניתנת מראש.

בעוד כל אחת מן העמדות הסובייקטיביות - גבר ואישה - מקיימת יחס שונה למסמן הפאלי, הן שתיהן שזורות בו והוא מחתים בכל אחת מהן דבר מה מן האמת הסובייקטיבית עליה דיבר פרויד.

*הטקסט מתבסס על הגותו של סלאבוי ז׳יז׳ק.