לפני כמה חודשים כתבתי על ההבדל בין אגו אידיאלי (Idealich) ואידיאל-אגו (Ich-Ideal). ההבדל הזה הוא בדיוק זה העומד ביסוד ההבחנה המעניינת שלאקאן עושה בין הזדהות דמיונית, והזדהות סמלית, או מה שניתן לכנות בהתאמה הזדהות "מכוּננת" והזדהות "מכוֹננת". בפשטות, הזדהות דמיונית היא הזדהות עם הדמות שאנו אוהבים לזהות את עצמנו, עם מי שהיינו רוצים להיות. הזדהות סמלית היא הזדהות עם המקום ממנו אנו נבחנים, הפרספקטיבה ממנה אנו רואים את עצמנו כאהובים, כראויים לאהבה.
אנו נוטים להגדיר הזדהות כאימוץ של מודלים לחיקוי, ערכים נעלים, תכונות בולטות, וכדומה - למשל האופן בו ילדים וילדות צעירים מזדהים עם ג'סטין ביבר כגיבור תרבות. התפישה המקובלת הזו נושאת בחובה שגיאה כפולה.
ראשית, התכונה או האיכות על בסיסה אנו מזדהים עם מישהו הינה לרוב חבויה, ובהחלט אינה דווקא תכונה חיובית או זוהרת. למשל, בשנות השבעים הזוהרות של הפאנק-רוק הבריטי בני נוער רבים בחרו לזהות את עצמם דווקא עם מוסיקאים פרועים ומלוכלכים כמו ג'וני רוטן (Johnny Rotten) סולן להקת הסקס-פיסטולז (Sex Pistols) - ואכן ג'וני ייצג ריקבון כלשהו בתרבות הבריטית של זמנו. דוגמא נוספת, ואולי פחות מובנת מאליה, יכולה להיות בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה בשנת 2001. דמותו הבעייתית אריאל שרון, איש עם היסטוריה צבאית רוויית סימני שאלה (יחידה 101, קרב המיתלה), עם היסטוריה פוליטית שנויה במחלוקת (מלחמת לבנון, טבח סברה ושטילה, מעורבות בהסתה נגד ראש הממשלה יצחק רבין), היוותה מטרה ישירה לתעמולה של המפלגות המתחרות. אלו סברו כי דמותו של שרון כמצביא צבאי ופוליטיקאי חסר פשרות היא אשר תמשוך את קולות הבוחרים ותאפשר את בחירתו. בהתאם לזאת תעמולת הנגד, זו הבאה להכפיש את דמותו של המתחרה, שמה דגש על עברו המפוקפק, ואף הדגישה כי מדובר באיש אשר אינו מוכן לעמוד מאחורי עברו - המסרב להתמודד עם העבר הטראומטי שלו. מה שהמפלגות הללו לא לקחו בחשבון הייתה בדיוק התכונה בשרון שרוב מצביעי ה"מרכז" בישראל כן הזדהו עימה. הרי, הקיום של מדינת ישראל המודרנית מבוסס על הסירוב המוחלט להתמודד עם העבר הטראומטי שלה במזרח התיכון; עם ההתמודדות עם האוכלוסיה המקומית והפעולות אשר הביאו לכינונה של מדינה יהודית לצד טריטוריה של פליטים פלסטינים. בהתאם לזאת, הסירוב של שרון להתמודד עם עברו השנוי במחלוקת הוא בדיוק אשר היווה את התכונה אשר רוב הבוחרים שלו הזדהו איתה, ומתוך כך בחרו בו לראשות הממשלה.
הלקח שיש ללמוד מכך הוא שתכונת-ההזדהות אינה דווקא תכונה זוהרת או מוצלחת, אלא יכולה גם להיות כשלון כלשהו, חולשה, אשמה, וכדומה. וכך, כפי שלמדו מפלגות השמאל ב-2001, על ידי הדגשת התכונה הזו בשרון, אנו לאו-דווקא מביאים לביטול ההזדהות, אלא יכולים גם לגרום לחיזוקה.
השגיאה השניה, הינה ההתעלמות מן העובדה שהזדהות דמיונית הינה תמיד הזדהות ביחס למבט כלשהו של האחר. בהתאם לזאת, בכל חיקוי של דמות אידיאלית, בכל אימוץ של פרסונה, יש עלינו לשאול בשביל מה הסובייקט מאמץ תפקיד זה? מה הוא המבט הנלקח בחשבון כאשר הסובייקט מזהה את עצמו עם דמות מסוימת? הפער הזה בין האופן בו אני רואה את עצמי, והנקודה ממנה אני נצפה כראוי לאהבה, הינו בדיוק זה הנלקח בחשבון בסיטואציה האנליטית. קחו למשל את המקרה של הנוירוטי-אובססיבי (וכאן אולי מדובר גם בהתוודות): עבור האובססיבי ההזדהות הדמיונית נתונה בלוגיקה המזוכיסטית של הפעולות הקומפולסיביות שלו, הוא משפיל את עצמו, מונע את ההצלחה שלו, מארגן את הכשלונות שלו מראש וכדומה. השאלה הקריטית הנשאלת באנליזה היא כיצד למקם את הסופר-אגו האכזרי עבורו האובססיבי משפיל את עצמו, עבור מי הארגון האובססיבי של כשלונותיו מקנה עונג? - במילים אחרות, למקם את ההזדהות הסמלית שלו.
מה העניין? לאנשים שונים יש אידיאלים שונים. למשל, יש מי שרואים בחייל הפטריוט כגילום אידיאלי, ויש אלו שדווקא רואים כאידיאל את הפציפיסט הסגפן ושוחר השלום. יש מי שיגדיר את החייל הפטריוט כדמות אכזרית ודכאנית המייצגת הרס עצמי וייאוש, ויש שיגדירו את הפציפיסט הסגפן כגילום המוחלט של אידיאליזם סומא ומטופש. ישנם סוגים שונים של אגו אידיאלי, אך בכדי להיחשב כאידיאליים יש צורך גם במקום או פרספקטיבה כלשהם מהם ניתן לשפוט אותם כאידיאלים (אידיאל-אגו). בהתאם לזאת, הנקודה הקריטית ממנה אסור להתעלם היא העובדה שההזדהות הדמיונית הינה תמיד כפופה להזדהות הסמלית (הנקודה ממנה אנו נצפים) השולטת וקובעת את הדמות - את הצורה הדמיונית - ממנה אנו רואים בעצמנו כראויים לאהבה.
ניתן לומר כי בהזדהות דמיונית אנו מחקים את האחר ברמה של ההידמות - אנו מזהים את עצמנו עם הדמות של האחר כל עוד אנו "כמוהו". זאת בעוד שבהזדהות הסמלית אנו מזהים את עצמנו עם האחר בדיוק בנקודה בה הוא אינו ניתן לחיקוי, נקודה החומקת מן ההידמות.
(Alfred Hitchcock: Rear Window, 1954)
ז'יז'ק מביא דוגמא מאחד מסרטיו של וודי אלן המדגימה את ההבחנה הזו באופן מאלף. הסרט Play it Again, Sam, מתחיל בסצינה הפותחת של הסרט קזבלנקה, אך מהר מאוד אנו מגלים כי בעצם מדובר בסרט של אלן הסובב אינטלקטואל ניו-יורקי אשר חייו בבלאגן לא פשוט, כאשר לאורך הסרט דמויות מהסרט קזבלנקה מופיעות בפניו באופן טורדני, מייעצות לו ולפעמים מקניטות אותו. הסרט מסתיים בסצינה המתמודדת עם היחס המיוחד שיש לגיבור עם הדמויות של בוגרט. אחרי שבילה את הלילה עם אשתו של חברו הטוב ביותר, מתקיימת פגישה דרמטית בינו לבין הזוג בשדה התעופה. בפגישה הוא מוותר על הרומן, נותן לבת-הזוג לעזוב עם בעלה, ובאופן הזה משחזר את הסצינה המסכמת של הסרט קזבלנקה. הגיבור נותן נאום קצר לפני שהמאהבת שלו עוזבת, היא מוקסמת ואומרת כי דבריו יפהפיים, והוא עונה "זה מקזבלנקה. חיכיתי כל החיים שלי להגיד את זה." הסרט מסתיים בהופעה האחרונה של אחת הדמויות מקזבלנקה האומרת לגיבור כי על ידי כך שהוא וויתר על אישה בשביל חבר טוב הוא סופסוף "קיבל קצת סטייל", ובהתאם לזאת לא צריך את עזרתו יותר.
ניתן לקרוא את הסצינה האחרונה כהתבגרות של הגיבור, שסופסוף "קיבל קצת סטייל" ולא צריך עוד נקודה חיצונית של הזדהות מכיוון שהשיג זהות עצמית - נעשה עצמו. אך הסרט של אלן דווקא מדגיש קריאה אחרת - כזו המתיישבת עם ההבחנה שתיארנו עד כה. במקום להתעלות על ההזדהות עם בוגרט בכלל, הנקודה בה הגיבור משיג זהות אוטונומית היא דווקא נקודה של הזדהות עם בוגרט. העניין הוא שבנקודה זו של הסרט ההזדהות אינה דמיונית - כלומר, של דמויותיו של בוגרט כמודלים לחיקוי - אלא סמלית עם המקום של בוגרט כאחר המתבונן בסובייקט ומאפשר את ההזדהות הדמיונית. הגיבור משיג את ההזדהות הסמלית שלו על ידי הגילום של התפקיד של בוגרט בקזבלנקה במציאות - על ידי כך שהוא תופס מקום ספציפי בתוך מערך סמלי אינטר-סובייקטיבי כשהוא מקריב מערכת יחסים עם אישה בשביל חברות. ההזדהות הסמלית הזו היא הממוססת את ההזדהות הדמיונית וגורמת לדמות הטורדנית של בוגרט להיעלם.
אם כן, כיצד אנו צריכים לקחת זאת בחשבון? ראשית, כאשר אנו בוחנים את האופן בו אנו מזדהים אנו צריכים לזכור כי הזדהות אינה באה תמיד ביחס לתכונה או דמות חיובית, כי לעיתים דווקא הפן השלילי והדקדנטי הינו זה שיגרור הזדהות. שנית, עלינו לזכור כי הזדהות אינה באה לידי ביטוי אך ורק ברובד הדמיוני, כי כל הזדהות דמיונית מותנית במקום הסמלי ממנה היא נבחנת. בעוד ההזדהות הדמיונית מותירה אותנו במקום של האובססיבי - של הזדהות בלתי אפשרית וטורדנית - הקליניקה מלמדת אותנו כי ההזדהות בנתיב הסמלי היא זו המאפשרת חיים. בהתאם לזאת, כאשר אנו בוחנים סיטואציות של הזדהות עלינו תמיד לנסות לזהות את המקום שמאפשר אותה, את המקום הסמלי ממנה היא נבחנת. מתוך כך אולי נוכל לאפשר חיים - גם במדינת ישראל רוויית הטראומות וההדחקות.
*מבוסס על קריאה בספרו של ז'יז'ק - The Sublime Object of Ideology
