בבתי הדין של רוב המדינות המערביות בעולם היום אדם יכול לתבוע צו הרחקה מאדם אחר מכיוון שהוא הטריד אותו. הצו מממש איסור חוקי על המטריד מלשהות ברדיוס של 100 מטרים מן הקרבן. כמה שהאמצעי החוקי הזה הינו חשוב ומשמעותי (ומצליח במקרים מסויימים להביא רווחה ונחת לקרבן, ואף להציל חיים!) מנגנון זה מגלה לנו גם דבר מה מן האופן בו אנו מתגוננים מן הפן הממשי הטראומטי (traumatic Real) של התשוקה של האחר.
כשחושבים על כך, יש משהו אלים באופן איום בהפגנה של התשוקה של אדם אחד כלפי אדם אחר גם כאשר היא איננה מגולמת באקט של אלימות ופגיעה פיזית. את העדויות הייחודיות לכך ניתן לאסוף מאנשים שונים. מעבר לנער העילג המנסה לפנות לאישה באמצע הרחוב, או בתחנת האוטובוס - דוגמא ברורה לחדירה אלימה למרחב הפרטי - אלימות זו באה לידי ביטוי גם בתופעות של זוגיות נורמטיבית. לדוגמא, ניתן לזהות את האלימות ביחסי הכוחות בין בני הזוג המתנשקים בציבור - את הבעלות על האובייקט מצד אחד (היא שלי) ואת הביות וההחזקה של הפאלוס ביחס לאובייקט היחיד (הוא שלי); או ממבטו של האדם השלישי, את החדירה הבלתי נסבלת למרחב הפרטי המובטח לו באווירה הפוליטית העכשיוית. הדוגמאות רבות ומגוונות ונוגעות בכך שהבעת תשוקה נושאת בחובה חדירה למרחב שהוא פרטי, סובייקטיבי, ובהתאם לזאת, על פי הגדרתה, פוגעת באובייקט גם במקרים בהם הנמען של התשוקה מסכים ושמח למלא את המקום הזה - של אובייקט התשוקה.
התשוקה הינה מסוכנת, ויכולה לקבל פרשנויות שונות על ידי סובייקטים שונים עם מבנים סובייקטיביים שונים (נוירוטי, פרברטי, גבר, אישה, וכו'), ובהתאם לזאת להשפיע באופן ממשי על הנפש והגוף. זו הסיבה שיש לשים לב לסגנון הסובייקטיביות המרומז בעיסוק האובססיבי בפנים ה"מטרידות" של התשוקה. ניקח לדוגמא סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' בו כל דבר שהאחרים עושים (פונים אלי, מסתכלים עלי...) הינו איום פוטנציאלי. סגנון אשר יכול להיות מאופיין על ידי המשפט האלמותי של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר "L'enfer, ce'st les autres" (הגיהנום, הוא הזולת), וכאשר מנסחים אותו בהקשר של ההבדל המיני - "הגיהנום, הוא האחר (גבר/אישה)". בו כל תנועה של אחר נמדדת ביחס לזדוניות הפוטנציאלית העומדת מאחוריה ביחס לעצמי.
ההתייחסות אל האחר (גבר/אישה) כאיום מתמיד, והעיסוק האובססיבי באופנים שונים בהם איום זה מטריד אותנו, אינם נחלתם הבלעדית של אלו המוגדרים בסיטואציה כאובייקט התשוקה (של נשים מוטרדות, וכפי ששובניסטים רבים נוטים לטעון - של פמיניסטיות חסרות חוש הומור), אלא גם נחלתם של אלו החרדים מן הכוח ההרסני של אובייקט זה (גברים החרדים משמע קול של אישה שרה). עמדה זו, הרואה באישה כאובייקט מטריד, עוסקת בכך באופן אובססיבי גם כן - ככל שהיא מכסה את האישה ומסתירה אותה היא מפנה אליה יותר תשומת לב ותוהה לגבי מה שמסתתר מתחת לכיסוי. כך, אנשי הטליבאן אשר כופים על נשים להתהלך כאשר הן מכוסות לחלוטין, אוסרים עליהן לנעול נעליים עם עקבים קשים (ממתכת או עץ) בכדי שיוכלו ללכת מבלי להרעיש ברגליהן וכך להסיח את השלווה הפנימית וההתמסרות של הגברים לאל.
בשני המקרים הללו ניתן לזהות פרדוקס (הפרדוקס של הערך-המוסף של ההתענגות): ככל שהאובייקט מכוסה, כך השארית המינימלית שלו מפריעה לשלוותנו באופן אינטנסיבי יותר. בהתאם לזאת, בהתקלות שלנו בתופעות כגון עמוד הפייסבוק "גברים באוטובוסים" (ומצד שני קמפיינים הקוראים לנשים להתלבש בצניעות) יש לתהות האם הוא מהווה כלי פוליטי או אידיאולגי גרידא, או גילום של סגנון סובייקטיבי 'נרקסיסטי' המציב עדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, לצד צילומים של "מפסקי רגליים" באוטובוסים בניסיון לעשות רציונליזציה לעיסוק האובססיבי בפן הממשי הטראומטי של התשוקה של האחר. את התשובה לכך ניתן לשמוע מהדהדת אך ורק בלא-מודע.
בנקודה זו, בה אנו קוטעים את הדיבור ברגע של חוסר-מוצא (בהתאם לסשן אנליזה לאקניאנית המסתיים ב-impasse ולא בצו 50 הדקות המקובל בטיפול פסיכולוגי), אפנה אתכם לפתגם הגליאני מוכר האומר כי: "רוע שוכן באותו המבט הרואה רוע בכל דבר מסביבו", ובאנגלית “Evil resides in the very gaze which perceives Evil all around itself.” או במילים אחרות, אם ננסה לקשר אותו לחוסר-המוצא המערער בנו כעת - חוסר-הסובלנות כלפי האחר שוכן באותו המבט התופש את כל אלו הסובבים אותו כאחרים חסרי-סובלנות ומסיגי גבול.
