אנחנו תמיד אומרים פחות ממה שאנחנו מתכוונים, ממה שדוחף אותנו מלכתחילה להגיד - וזאת גם בדברינו הפשוטים ביותר. למשל, כאשר ילד בוכה וקורא אל אימו להושיט לו בקבוק עם מים, השימוש במילים "בקבוק!" או "אני רוצה מים!" איננו מצליח ללכוד את הצורך שלו בשלמותו. הרי במקרים כה רבים יותר מאשר חשובים לו מי השתיה, חשוב לו כי אימו תביא לו אותם. או במילים אחרות, חשוב לו לזהות כיצד אימו מפגינה את האהבה שלה, כמה הוא חשוב לה, האם הוא אובייקט התשוקה היחיד שלה. בתוך היחס הזה בין האם, התינוק, והבקבוק, האובייקט של הצורך (בקבוק המים) מוסתר על ידי הדרישה המנוסחת בשפה ("אני רוצה!").
אם כן הדיבור מנכיח בעולמנו סוג מסויים של אבדן - של צורך, של משמעות. זו הסיבה שלאקאן ממשיל את הכניסה הראשונית לתחום של השפה כסירוס, כאקט אשר מנכיח בעולמנו באופן הכרחי אבדן. בכדי לדבר, ומעבר לכך, בכדי להבין דרך השפה, עלינו לאבד חלק ממה שאנו מנסים להגיד. בהתאם לזאת אנו מגיעים למסקנה כי כל דרך לבטא את רגשותינו, את האופן הייחודי שבו אנו שוכנים בעולם הזה, דרך השפה (אם זו שפה מילולית, גרפית, או כל סוג אחר של הסמלה) הינה מסורסת. זה המחיר שאנו משלמים בכדי שנוכל לחיות יחדיו באותו עולם, להבין אחד את השניה, ולתפקד כסובייקטים וכחברה.
כאשר לאקאן מציג את המשלב המפורסם שלו - סמלי, דמיוני, ממשי - דרך המתמה של הקשר הבורימיאי, הוא ממשיל את הסמלי לשפה. הסמלי הוא כל מה שעובר תהליך של מטבוליזציה לכדי מושג נהיר, כל מה שיש לו משמעות מנוסחת ונהירה בעולם שלנו (והתאם לזאת מסורס). הממשי אם כן, הוא כל מה שלא עובר מטבוליזציה במנגנון הנפשי, כל מה שהוא אינהרנטי וסינגולרי בשבילנו אך לא עובר ניסוח ונותר נעלם ואילם.
עם זאת, ישנה השפעה כלשהי של הממשי על המציאות הנפשית שלנו; מקומות בהם הממשי פורץ את גבולות המשלב ומתנפץ בחיינו באופן בלתי מבוקר. מקרים כאלו ניתן לזהות למשל בטראומה. הטראומה היא ההתקלות בדיוק במה שאין לנו יכולת לנסח, במה שמתעלה על העולם הסמלי שלנו ועל היכולת שלנו לבטא במילים. סלבוי ז'יז'ק, בסרטו המהמם The Perverts Guide to Cinema, (ניתן לראות בסטרימינג בחינם) מתאר כיצד היצ'קוק משתמש בדימוי של הציפורים - בסרטו "הציפורים" - כאלמנט הבלתי נשלט והכאוטי (הממשי) המתפרץ אל חייהם של זוג צעיר שכל חטאו היה למרוד בסופר-אגו המטרנאלי ומשנה את חייהם לתמיד. בפוסט הנוכחי
השבוע בחרתי לדון בדיוק בחוויות מסוג כזה. חוויות המתעלות על כל הציפיות, על היכולת שלנו לחזות אותן, להבין מה קורה לנו במהלכן, ובסופו של דבר לפרש אותן באופן מוגמר. באופן יוצא דופן, לא נתעסק בפרשנות הפסיכואנליטית לאירועים מסוג זה, וגם לא זו הפוסט-הומניסטית, אלא דווקא בפן החווייתי שלהם - הפן הפנומנולוגי. בהתאם לזאת אציג היום את השקפתו של אחד מהפילוסופים המרתקים שעוד חיים ובועטים היום, ז'אן-לוק מריון. מריון, אשר הינו גם נוצרי מאמין, רואה באותן תופעות של עודפות בלתי ניתנת לתפישה תופעות של התגלות אותן הוא כמובן משייך לאלוהי. אנחנו ננסה לעשות היום קריאה חילונית במריון ונראה בהתגלות כתופעה של עודפות אשר לאו דווקא נובעת מן האל, אלא אולי ממקום אחר, למשל הממשי.
(ז'אן-לוק מריון - שימו לב לפפיון האופנתי)
אם כן, בשביל מריון ההתגלות שייכת בראש ובראשונה לפרדוקס של ההיראות (Apparition). היא האופן בו הבלתי-נראה מראה את עצמו בתוך הנראה, בו העודפות מופיעה בתוך המרחב של ההיעדר, היכן שמלאות-היתר מתקבלת בתוך האופק של העיוורון, היכן שסמכות אשר הינה טרנסצנדנטית לחוויה מגלמת את עצמה באופן חוויתי.
באופן הפשוט ביותר, מריון מגדיר את ההתגלות כהינתנות של האלוהי – האוניברסאלי – אל האנושי – הגשמי. בהיותה כזו היא תמיד מהווה חוויה של טרנסצנדנציה המקבלת מעמד של חריגה לנוכח פנימיות סופית כלשהי – במקרה של ההתגלות מדובר בסופיות של האדם, הידע של האדם, או החוויה האנושית. כאשר מריון טוען כי ההתגלות בהגדרתה הינה טרנסצנדנטית לחוויה, אך כי היא בהכרח מתגלה כתופעה בתוך החווייתיות, הוא למעשה מצביע על הפרדוקסליות האינהרנטית בהתגלות, הנובעת מתפישה דיכוטומית של פנים וחוץ. בפשטות, ניתן לנסח את הפרדוקס של ההתגלות כך: בכדי שנוכל להתייחס להתגלות כתופעה אקטואלית היא חייבת להוות חלק מהחוויה האנושית, אך בכדי שנוכל להגדיר אותה כהתגלות היא חייבת להיות טרנסצנדנטית, ואי לכך חיצונית לתנאי האפשרות של החוויה.
מריון מתחבט בשאלות פילוסופיות רבות בדרך לניסוח הפנומנולוגי שלו לתופעת ההתגלות. הוא מתנגח עם רבים וגדולים כמו עמנואל קאנט, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר, ושאר פילוסופים דגולים אחרים בכדי להגיע לניסוח פילוסופי מבריק של מה שהוא מכנה התופעה הרוויה. התופעה הרוויה היא בדיוק זו המכילה את אותה "עודפות" (של מה שמריון מכנה בעקבות קאנט והוסרל) אינטואיציה. זו המתעלה על היכולת שלנו לתפוש אותה, להמשיג אותה, להכיל אותה לתוך השפה, לכלול אותה בסדר של הסמלי. מבלי להלאות אתכן ואתכם במהלך הטיעוני הארוך - אך המבריק של מריון - המוביל אותו אל התופעה הרוויה, אנסה לתאר היום את הפן הפנומנולוגי שלה. כלומר, כיצד בעצם התופעה הרוויה מופיעה בפנינו במציאות היומיומית. מכיוון שהפנומנולוגיה היא בדיוק שיטה פילוסופית המתיימרת להחזיר אותנו לדון "בדברים עצמם" ולא במושגים מופשטים ולא ברורים (מישהו אמר לאקאן?) אשתמש בה היום ככלי לבסס את דברי.
אם כן, החקירה הפנומנולוגית של מריון את התופעה הרוויה מביאה אותו לאפיין ארבע קטגוריות או סוגים של תופעות רוויות, וקטגוריה מיוחדת של רוויה המכילה בתוכה את כל ארבעת הסוגים של הרוויה שמריון מתאר – תופעת ההתגלות. כאשר מריון מתאר את ארבעת הסוגים של התופעה הרוויה הוא עושה זאת ביחס לארבע הקטגוריות של קאנט להבנה – כמות (quantity), איכות (quality), יחס (relation), ומודליות (modality).
כמות – "the saturated phenomenon cannot be aimed at" מריון טוען כי לא ניתן לצפות את הופעתה התופעה הרוויה בהתאם לכמות. בניגוד לתופעה רגילה אותה ניתן לאפיין על ידי הרכבת הסך הסופי של חלקיה המומשגים עוד לפני שהיא נחווית או נצפית על ידי אדם כלשהו, התופעה הרוויה בהתאם לכמות מתעלה על סך חלקיה ועל כן לא ניתן לצפות אותה על ידי הרכבת סך סופי של חלקים. לדוגמא, אני יודע כי קו 25 מגיע כל יום (בחלומות אולי...) בדיוק כשהכלב בפינה נובח והשמש בזווית x, לכן אוכל לצפות את הגעתו כשהכלב ינבח והשמש תהיה בזווית x. תופעה רוויה בהתאם לכמות לא יכולה להיות מאופיינת באופן כזה.
תופעה רוויה מסוג זה נוסכת בנו, על פי מריון, תדהמה (amazement), וזאת בדיוק מכיוון שהיא לא ניתנת לצפיה על ידי ההרכבה של סך חלקיה - כי היא נכפית בהופעתה בפנינו ב"כוליותה" עוד לפני שהצלחנו לתפוש אותה. מריון טוען כי הטכניקה של הציור הקוביסטי מיישמת באופן מיוחד את הרוויה בהתאם לכמות. לדידו, הציור הקוביסטי מורכב בהתאם לאפיון התופעה ככזו אשר יכולה להיראות מעבר לסך החלקים הנראים שלה. על פי מריון, בתוך הציור הקוביסטי, בכדי להבחין בתופעה, עלינו לקלף מעליה את השכבות של הנראות בכדי לגלות עוד ועוד רבדים של נראות אותם לא חשבנו שניתן לזהות בתוך אובייקטים פשוטים כמו כינור והדום, עיתון וכדומה. הצייר הקוביסטי, לדידו של מריון, מנסה בתוך מרוץ ללא-סוף להביא לידי נראות את כל מה שיכל להיות נראה באופנים השונים של התופעה, את כל האופנים דרכה היא חורגת מהאובייקטיפיקציה בהתאם לחלקיה, ולהביא את הצופה לכדי תדהמה לנוכח העודפות האינסופית של האופנים בהן אותה יצירה נפרמת.
(Violin and Guitar, by Juan Gris, 1925)
איכות – "the saturated phenomenon cannot be borne" מריון טוען כי התופעה הרוויה בהתאם לאיכות הינה בלתי-נסבלת – כי לא ניתן לשאת אותה. תופעה רגילה ניתנת לתפישה על ידי התחימה שלו. התחימה האיכותית, בניגוד להרכבה הכמותית, איננה סינתזה הנובעת מהרכבה סדרתית של החלקים ההומוגניים של התופעה, אלא תפישה מיידית של ההטרוגניות המאפיינת את התופעה. למשל, כאשר אני רואה בניינים גבוהים וצפופים אני ישר מזהה שזו עיר. מריון טוען כי תחימה זו איננה אפשרית ביחס לתופעה הרוויה בהתאם לאיכות מכיוון שהיא ניתנת כשלם מתוך עודפות בלתי-נסבלת של חוויה. במילים אחרות, התופעה הרוויה בהתאם לאיכות לא ניתנת לתפישה באופן מיידי כשלם מכיוון שהיא ניתנת מתוך עוצמה ונמרצות של חוויה אשר אינן ניתנות למדידה או להשוואה, ובהתאם לזאת מתעלות על כל מושג או צפיה של התפישה – ו"מסנוורות את המבט".
מריון טוען כי כאשר המבט לא יכול עוד לשאת את מה שהוא רואה, הוא סובל מן הסנוור (Bedazzlement). הנראות הופכת לבלתי נסבלת למבט כאשר היא מופיעה מתוך איכות המתעלה על הסף (המקסימום) הנסבל של המבט. מכיוון שהתופעה הרוויה בהתאם לאיכות הינה בלתי-נסבלת לאור העודפות של החוויה דרכה היא באה לידי ביטוי, היא נראית למבט רק באופן שלילי, כתפישה בלתי-אפשרית – כסנוור. מריון נותן את הדוגמא של אדיפוס, אשר מעוור את עצמו לאורה של התגלות מוסרית מאיכות בלתי-נסבלת לכל מבט המנסה למדוד אותה. דוגמא נוספת שנותן מריון היא של האסיר במערה של אפלטון, אשר מסתלק מן המערה אך לא יכול להתבונן בשמש המסנוורת המגלה את האיכות האמיתות העומדת מאחורי הצללים אשר אותם הוא ראה במערה. שני המקרים הללו מאופיינים על ידי הסבל של המבט המסנוור לנוכח התגלותו של האור בעודפות הבלתי-נסבלת שלו.
(The False Mirror, by René Magritte, 1928)
יחס – "the saturated phenomenon appears absolute according to relation, which means it evades any analogy of experience." מריון טוען כי התופעה הרוויה בהתאם ליחס מאופיינת על ידי טוטאליות אשר לא יכולה להיות מיוחסת באופן בלעדי לשום אופק מחשבתי. כל תופעה רגילה יכולה להיות משוייכת לאופק מחשבתי מסויים - למשל המזלג ישר נתפש ביחס למשפחת כלי האוכל, ולשימוש בו. לפי מריון, החוויה הרוויה בהתאם ליחס חורגת מהמסגרת הזו, כלומר, לא יכולה להיות מוכלת על ידי אופק מחשבתי יחיד. מריון בעצם טוען כי אין שום אופק או צירוף של אופקים אשר יכולים להכיל את הטוטאליות של התופעה הרוויה בהתאם ליחס בדיוק מכיוון שהיא אבסולוטית, כלומר, חופשיה מכל יחס לחוק והיקבעות על ידי מטריצה של יחסים – מכל אנלוגיה מלאה לחוויה שכבר נחוותה, נתפשה, או עברה אובייקטיפיקציה. דוגמא טובה לכך היא "האירוע ההיסטורי" אשר הינו בלתי ניתן לצפיה (על בסיס העבר), להפנמה מלאה (על בסיס ההווה), ולשחזור (על בסיס העתיד); אירוע אשר הינו קצר, אבסולוטי, ייחודי לחלוטין, אשר נוגע בכל האופקים האינטנציונליים של הזמן אך איננו מוכל על ידי אף אחד מהם - למשל המהפכה הצרפתית.
מריון טוען כי התופעה הרוויה בהתאם ליחס מופיעה בפנינו בכמה אופנים. תחילה, מתוך ה"היפר-רפרנטיות" שלה – קרי, העובדה שהיא אבסולוטית ונוגעת בכל אופק אינטנציונלי אך איננה תלויה באף אופק. שנית, דרך הריבוי האינסופי של הפרספקטיבות והפרשנויות האפשריות שהיא מייצרת ביחס לכל אופק. באופן הזה התופעה הרוויה מסוג זה לא רק מופיעה בפנינו מתוך תדהמה וסנוור של המבט (כמו הכמות והאיכות), אלא גם מתוך ההתייחסות המוחלטת שיש לה, והרוויה שהיא נוסכת, בכל אופק אפשרי.
מודליות – "the saturated phenomenon is spoken of as irregardable according to modality." מריון טוען כי התופעה הרוויה בהתאם למודליות הינה תופעה אשר אין אפשרות להתייחס אליה – כי אי אפשר לשים אותה תחת המבט. תופעה רגילה הינה אפשרית ביחס למודליות בתנאי שהיא תואמת את תנאי המחשבה – קרי ביחס להלימה שלה לכוח של הידיעה והיכולת שלנו להמשיג ולהבין דברים בעולם. עם זאת טוען מריון כי התופעה הרוויה בהתאם למודליות היא בדיוק התופעה אשר מפירה את התנאי הזה בהיותה תופעה המופיעה ללא התאמה ליכולת הידיעה שלנו – כתופעה בלתי-ניתנת לאובייקטיפיקציה (nonobjectifiable). אם כן, כאן גלום הפרדוקס של הרוויה בהתאם למודליות: באותו הזמן בו התופעה הרוויה בהתאם למודליות הינה בלתי-ניתנת לאובייקטיפיקציה, היא נראית בפנינו בדיוק כדבר אשר תמיד מתחמק מן המבט – משמע, היא נראית, אך אי אפשר לשים אותה תחת מבט בוחן. מריון עומד כאן על ההבדל בין הראייה (voir) והתבוננות (regarder). בכדי לראות יש לתפוש באמצעות חוש הראיה את מה שמראה את עצמו על ידי עצמו בהתאם לעצמו. עם זאת, בכדי להתבונן יש להכיל את הנצפה תחת השליטה של הצופה, על ידי הצמצום של הנראה למה שניתן להכלה כמושג. מריון אומר כי להתבונן בתופעה הינה פעולה אשר איננה שקולה לראיה של התופעה, אלא לצמצום של הנראה לכדי אובייקט המוכר על ידי תנאי החוויה. באופן הזה התופעה הרוויה בהתאם למודליות יכולה להיראות, אך לא יכולה להיות מושמת תחת המבט המתבונן.
אך מה אותה עין ללא מבט יכולה לראות? מריון טוען כי התופעה הרוויה בהתאם למודליות לא נראית בעינינו כאובייקט, אלא כחווית-נגד (Counter-Experience) ונותן כמה דוגמאות ותיאורים מעניינים לאופן "נראות" מיוחד זה. התופעה הרוויה בהתאם למודליות יכולה להיראות כשפע המטושטש ומצומצם על ידי עדשה מוגבלת. היא יכולה להיראות דרך ההפרעה שהיא יוצרת בבבואה שמייצרים התנאים הרגילים של החוויה. היא יכולה להיראות דרך החוויה המיידית של הניסיון הקלוש להפוך למוחשי את הבלתי-מוחשי (לנראה את הבלתי-נראה), של הניסיון לייצר אובייקט היכן שהתודעה לא מסוגלת. או במילים אחרות, כחוויה של האימפוטנטיות של הניסיון לכונן את התופעה הרוויה כאובייקט.
מריון מציג אנלוגיה למבט של האחר, המכביד עלי מתוך כך שהוא לא נתון כולו תחת המבט שלי, איננו מכונן על ידי או ניתן ישירות לי. הוא נסבל על ידי – הוא הופך אותי – המתבונן – למי שמתבוננים בו. התופעה הרוויה בהתאם למודליות משפיעה על ה"אני" באותו האופן. מעבר לכך שה"אני" מאבד בתוכה את הפונקציה שלו כאבן יסוד, כטרנסצנדנציה בתוך החוויה, הוא בעצמו הופך להיות מכונן על ידיה. הוא מפסיק להיות סובייקט מכוֹנן (Constituting Subject) והופך להיות עד מכוּנן (Constituted Witness), העבד של האמת, ולא עוד היוצר שלה.
(Revelation, by Jayne Leighton Herd, 2010)
עד כאן ראינו כי התופעה הרוויה יכולה להיות מאופיינת על ידי ארבע קטגוריות. היא יכולה להיות בלתי-ניתנת-לצפיה (Unforeseeable) בהתאם לכמות, בלתי-נסבלת (unbearable) בהתאם לאיכות, בלתי-תלויה (unconditioned) בהתאם ליחס, ובלתי-ניתנת-לצמצום (irreducible) לאובייקט בהתאם למודליות. מריון טוען כי ישנה קטגוריה נוספת של תופעה רוויה, אותה הוא מגדיר כתופעה רוויה מסדר שני, אשר נושאת בחובה את כל ארבעת הקטגוריות של הרוויה גם יחד, זו היא תופעת ההתגלות המדגימה לראייתו "רוויה של רוויה". כתופעה רוויה מן המעלה הראשונה - "פר-אקסלנס". הדוגמא המוצלחת ביותר להתגלות לדעת מריון היא ההתגלות של ישו, והוא משקיע מאמץ לא מבוטל בכדי להדגים זאת. אני נתייחס להתגלות כתופעה רוויה המכילה את כל ארבעת הקטגוריות של הרוויה אשר החוויה שלה בעצם משנה את חיינו, מלמדת אותנו משהו חדש באופן עמוד, ומעבירה אותנו תהליך טרנספורמטיבי.
אם כן, היכן אנו יכולים להיתקל באותן תופעות רוויות? היכן הן נותרות כאניגמה של רוויה בלתי מוסברת? והיכן הן באות לידי ביטוי בהתגלות שלמה המשנה את עולמנו ומלמדת אותנו דבר מה שלא יכולנו לנסח או לדעת לפני?
הדיון אודות ההתגלות בא לידי ביטוי לראייתי בתזה הפילוסופית של אלאין באדיו העוסקת בתהליכים טרנספורמטיביים היסטוריים בסיטואציה האנושית. באדיו מזהה פרוצדורות ממין זה - פרוצדורות של התגלות - בארבעה מרחבים של משמעות בחיים האנושיים - בפוליטיקה, במדע, באמנות, ובאהבה. בכל אחד מתחומים אלו מזהה באדיו תהליכים טרנספורמטיביים המאופיינים על ידי עודפות לא-צפויה, בלתי-נסבלת, בלתי-תלויה, ובלתי-ניתנת-לצמצום אשר יוצרת שינוי דרסטי ועמוק במציאות האנושית. מתוך אלו ניתן לאפיין בתחום הפוליטי את המהפכה הצרפתית למשל, אשר יצרה תפישה חדשה לחלוטין של סובייקט, ושל אזרח. במדע את שורת התזות שהביאו לזניחת הגיאוטמריה האוקלידית, או אלו אשר הביאו לביסוס תורת היחסות כתחום מהותי ברצף המדעי. באמנות ניתן לזהות את יצירותיו של ארתור שונברג אשר היו מאופיינות בא-טונאליות שלהן אשר ביססו אמת מוסיקלית חדשה במציאות. באהבה ניתן לזהות זאת דרך כל מפגש לא צפוי בין זוג אוהבים, והחקירה המתמשכת של האהבה שלהם המשנה וצובעת כל דבר בחייהם מחדש יום-יום. אודות התהליכים הללו אפרט בהמשך הדרך.
אם כן אסיים בשאלה. היכן חוויתם אתם חוויה רוויה? האם לקחתן פעם חלק בתופעה של התגלות? ואם אנו מניחים כי תופעה זו מכילה בהכרח מימד מסויים של "חוץ רדיקאלי" (משהו שלא הייתה לנו שום אפשרות לדעת), האם אי פעם נוכל להיות מוכנים לקראתה?
(Isaiah in the Temple, by Edward Knippers)
